הליכון ומשמעות השימוש העצמאי בו

          הליכון הוא מסגרת מתכת, הנשענת על ארבע רגליים, המאפשר למחלים להשעין את ידיו עליו, ותוך כדי כך להתקדם. כמעט כל המטופלים לאחר אירוע מוחי נזקקים לאביזר עזר זה בשלב הראשון של תרגול ההליכה שלהם. יוצאים מהכלל הם אלו שידם המשותקת חלשה מכדי לאחוז בהליכון. גם במקרים אלו אנו מנסים לסדר עבורם מתקן, שיחזיק את כף היד קשורה למסגרת ההליכון, כדי שבכל זאת יוכלו ליהנות מהתועלת שבו.

          התועלת שבהליכון היא רבה. הוא מאפשר לייצב את הגוף ולהתחיל לתרגל את תנועות ההליכה ברגליים, גם כאשר שיווי המשקל עדיין לא יציב לגמרי. יתרון נוסף הוא בחלוקת משקל הגוף בין הרגליים והידיים. בדרך כלל בתחילת התרגול הרגליים עדיין אינן חזקות דיין לשאת את כל משקל הגוף. יתרון זה חשוב בעיקר לאנשים שסבלו לפני האירוע מבעיות בברכיים או מעודף משקל. ההליכון שומר על העיקרון של הסימטריות של בובט, ומאלץ את המטופל להפעיל באופן שווה את שתי הרגליים ואת שתי הידיים. השימוש בהליכון מאפשר לנו לשחרר בהדרגה את רסן הבטיחות שבו מוחזק המטופל, ולהניח לו לרכוש יותר עצמאות תוך פחות סיכון. בשלב מסוים של התרגול אנו מודיעים למטופל, שמעתה ואילך מותר לו להלך בעזרת הליכון, בתנאי שאחד מבני המשפחה משגיח עליו. ברור לנו אז שתרגול ההליכה שלו עלה על דרך המלך, ושמרגע זה ואילך הוא יוכל להכפיל, בעזרת משפחתו, את הזמן המוקצב לו לתרגול הליכה: לא רק בשעת הפיזיותרפיה הבודדת בבוקר, אלא בכל שעה משעות היום הוא יוכל לתרגל הליכה, בתנאי שקיימת השגחה מקרוב.

          לאחר כשבועיים של תרגול הליכה באמצעות הליכה תוך השגחה צמודה, מגיע שלב חשוב, שבו אנו מודיעים למטופל על יכולתו להלך במחלקה תוך השגחה מרחוק. זהו שלב חשוב, משום שהמטופל מקבל לראשונה את הזכות ואת החובה לחזור לניידות עצמאית בעזרת שתי רגליו. הצוות כולו מתבונן בו מרחוק בזמן שהוא פוסע במחלקה בעזרת ההליכון, וכל צעד או סיבוב לא בטוח נקלט כסיכון לנפילה. אנו מודעים לסכנות הקיימות בשלב הזה של התרגול ומתייחסים אליהן כסיכון מחושב שחייבים לקחתו בדרך לעצמאות המלאה. לאחר עוד כשבועיים של תרגול כזה מגיע הרגע החגיגי, שבו המטופל יכול להשתמש שימוש עצמאי בהליכון. רגע חגיגי זה, שמתרחש כחודשיים לאחר האירוע, מסמל במרבית המקרים את מימוש כל המטרות שלתרגול ההליכה במסגרת המחלקה.

          אדם המהלך בעזרת הליכון באופן בטוח אינו צריך להישאר באשפוז, ומקומו בבית. בשלב זה נוצרת לעיתים אי-הסכמה מסוימת בין הצוות לבין המטופל. אי-ההסכמה נובעת מאי-הבנה עקרונית של תהליך השיקום, ונסביר נקודה זו בהרחבה.

          המטופל, המוצא עצמו מהלך היטב בעזרת הליכון, מקבל בהפתעה את ההודעה על שחרור. הוא מתמקח ומעוניין להישאר עוד כמה שבועות במחלקת השיקום, כדי "לצאת מהמחלקה ללא הליכון". מאחורי דרישה זו מסתתרת פעמים רבות תחושת בושה לחזור לסביבה הביתית עם אביזר המסמל נכות. אמנם עבור הצוות המטפל יש ברצון להישאר במחלקה משום מחמאה, במיוחד לאחר הרצון הראשוני לברוח מנה ברגע שרק יוכל המחלים לעמוד על רגליו, אך אין בכך כדי לשנות את ההכרה העקרונית של המטפלים, שהמטופל כשיר לעבור לשלב הבא של מלחמת השיקום שלו, וששלב זה חייב להתבצע בביתו שלו. קשה למטופלים ולבני המשפחה להעריך את העבודה שמחלקה שיקומית היא בראש ובראשונה מסגרת מוגנת. כל תנועה, כל פעולה וכל צעד המבוצעים על ידי המחלים מבוצעים תחת עינם הפקוחה של חברי הצוות, והם נמצאים שם כדי לתקן ולמנוע נזק עצמי. המחלקה, שהפכה במשך שבועות האשפוז לבית מאונס של המחלים, מספקת לו מסגרת מלאכותית, שבה התאמן בביצוע כל הפעולות היומיומיות שנדרשות לו כדי לחזור לעצמאות בסיסית. המסדרונות, חדרי היום וחדרי הטיפולים היו המשטח שעליו הוא התנסה בצעדים הראשונים לאחר האירוע ובו הוא רכש מחדש את הביטחון ביכולתו. אולם מסגרת מוגנת זו היא רק תחליף מלאכותי, לא מוצלח, לסביבה הטבעית והבלתי מוגנת שמצפה לו בבית. תפקידה של המחלקה בתהליך השיקום הוא כמו זה של ההליכון בתרגול ההליכה – לתמוך ולהקל. ברור לצוות המטפל שעם היציאה הביתה ייתקל המחלים בסביבה מסוכנת יותר, שבה מדרגות חסרות מעקה, שטיחי רצפה בולטים ורהיטים שונים העומדים בדרך ומנסים להכשילו. זו הסיבה שבחלק גדול מהמקרים, מעדיפים לשחרר את המחלים לביתו בעודו משתמש בהליכון, עוד בטרם יעבור להשתמש במקל הליכה, כדי שיוסיף להשתמש בו עוד חודש לפחות בבית.

          בנוסף להליכון הרגיל הנשען על ארבע רגליים קיים סוג אחר של הליכון, המכונה הליכון גלגלים. בהליכון זה הוחלפו שתי הרגליים הקדמיות בשני גלגלים קטנים, ובמקום להרימו בכל צעד, יכול המטופל לדחוף אותו. אנו מעדיפים את השימוש בהליכון זה, משום שהוא מאפשר למטופל הליכה שוטפת יותר, בהתאם לקצב שלו. קיימים מקרים שבהם מתקשה המחלים שלוט בקצב ההליכה, והוא נוטה ללכת מהר מדי ומאבד בהדרגה את שיווי המשקל שלו. במקרים אלו אנו מעדיפים את ההליכון הרגיל, המאלץ את המשתמש בו לעצור בכל צעד, כדי להרים את מסגרת ההליכון ולקדם אותה.

          סוג הליכון שלישי, שאותו ניתן לפגוש בעת הטיפולים הפיזיותרפים, הוא הליכון אמות. זהו הליכון גבוה, שבו המטופל משעין את אמותיו על מסגרת המתכת בגובה המרפקים. הליכון זה משמש רק לצורך תרגול ההליכה בעת הטיפולים.

 חזרה לעמוד קודם