חזרה הביתה או לדיור מוגן?

          שאלה זו צריכה להישאל כבר בתחילת הניסיון השיקומי, ולא להמתין לסופו. אם יוחלט, שכתוצאה מהנכות שנותרה בעקבות האירוע המוחי יש מקום לשנות את סביבת מגוריו של המחלים, יידרשו צעדים בהתאם לכך בתהליך הדרוש זמן רב.נשאלת השאלה אם אפשר כבר בתחילת האשפוז לדעת כיצד יתפתחו הדברים? במרבית המקרים הדבר אפשרי. אמנם לא בתוך שבועיים, אך בתום חודש ממועד האירוע- אז מוצו כ-90% מן ההחלמה הספונטאנית, המשתקם כבר נמצא כשבועיים במסגרת שיקומית והצוות המטפל למד להכירו- אפשר לשער אם יש צורך בשינוי סביבת המגורים. בשלב זה יש מקום לדון עם הרופא ועם הצוות המטפל בעתיד. הרופא והצוות יתנו תחזית, אם יש לצפות שהמחלים יוכל לחזור לחיים עצמאיים, אם הוא יזדקק לעזרה, או אם יש לדאוג למסגרת דיור מוגן. ההערכות שניתנות אינן בבחינת כזה ראה קודש. אם יסתבר כעבור תקופת שיקום נוספת שהצוות חזה תמונה קשה מדי או קלה מדי של המצב בעת השחרור, יש לשנות את החלטות בהתאם. אולם בדרך כלל השינויים מההערכה שניתנה יהיו קטנים.

גם אם חוזר המחלים לביתו, אנו מניחים שמחלה קשה כמו אירוע מוחי תדרוש תמיד, גם לאחר ההחלמה  הטובה ביותר, קבלת עזרה. אם נזכור שאירוע מוחי הוא במרבית המקרים מחלה של הגיל המבוגר, בני 70 בממוצע, הרי שברור שגם לפני האירוע נתקלו רבים מאנשים אלו בקשיים שונים בארגון חייהם, במיוחד אם המערכת התומכת , בן הזוג או המשפחה הקרובה, לא נמצאה או לא תפקדה היטב בעצמה. לחזור הביתה לאחר חודשים בבית חולים היא חוויה לא קלה מכל הבחינות, ארגונית ופסיכולוגית. אם נוסיף לכך גם מידה מסוימת של חולשה וקשיים בניידות ובתפקוד היומיומי, מידה רבה של חרדה ואולי תחושה של דיכאון – ברור מדוע השיבה הביתה כעצמאי היא אתגר קשה למחלים ולמשפחתו.

מבחינה ארגונית יש ללמוד להכיר היטב את כל האמצעים הקיימים, שיוכלו להקל על המחלים. אלו כוללים עזרה הניתנת במסגרת קופת החולים שבה הוא מבוטח, כמו המשך מתן הטיפולים בבית או במחלקת אשפוז יום, יצירת קשר חוזר עם רופא המשפחה, ביקורי בית של רופאים ואחיות, האפשרות לקבל תרופות, לעבור בדיקות מעבדה בבית ולערוך ביקורים במרפאות מומחים למניעת אירוע חוזר. חשוב לבדוק מהן ההקלות המגיעות למחלים בעקבות שינויים שחלו במצבו הבריאותי והתפקודי מבחינת הביטוח הלאומי ומוסדות אחרים. בני שישים ומעלה זכאים לקבל עזרה פיזית עד שלוש שעות ביום או לחלופין להשתמש במסגרות יום. כמו כן קיימות קצבאות והנחות שונות שהמחוקק קבע, כדי להקל על חייו של נכה בקהילה (ראה פירוט בנספח 4).

          במרבית המקרים יש צורך לבצע שינויים טכניים בבית, כדי לשפר את הבטיחות וכדי להקל את החיים.

          מלבד היבטים פיסיים של השיבה הביתה קיים היבט פסיכולוגי, לכן השיבה הביתה צריכה לכלול לעיתים מעבר הדרגתי ותקופת המעבר, שבה המחלים יגור באופן זמני בבית אחד מילדיו או בבית הבראה, כדי להתרגל מחדש לחיים עצמאיים.

          האם המאמץ לחזרה לבית המחלים כדאי? השאלה מתעוררת במיוחד כאשר המחלים הוא קשיש, שכבר לפני האירוע נתקל בקשיים תפקודיים חי לבדו בדירה ישנה בתנאים לא קלים. התשובה הניתנת לשאלה זו על ידי כל מי שהחלים היטב ממאורע מוחי היא במרבית המקרים חיובית. לעיתים קרובות שאלה זו אינה צריכה כלל לעלות לדיון.  בכל מקרה של החלמה סבירה יעדיפו המחלימים לחזור לביתם. זהו הביטוי המוחשי ביותר להצלחתם להתגבר על המחלה והאמצעי הבטוח ביותר לחזור לאיכות חייהם הקודמת. שינוי במקום המגורים כתוצאה ממחלה מתפרש, ובצדק, כשינוי לרעה באיכות החיים. האדם הקשיש, במיוחד זה שהחלים ממחלה קשה, חסר יכולת הנאה מהכרת סביבה חדשה או משינוי מקום המגורים, כפי שקיימת אצל אדם צעיר. לעומת זאת הוא מעדיף את ההנאה שבחיים שלווים בביתו, בין החפצים שאסף שנים רבות. סביבה חדשה, גם אם היא בטוחה או ברמת חיים טובה יותר, מאיימת על היכולת המוגבלת להכיר נושאים חדשים, ואינה מתקבלת בברכה. מכל הסיבות האלו צריך לקבל כמובן מאליו את רצונו של המחלים לחזור לביתו, ולעשות כל מאמץ כדי לכבד את רצונו, אם מצבו מאפשר זאת.

          אם נותרה בעקבות האירוע המוחי נכות קבועה, הגורמת לקשיי תנועה או המצריכה השגחה צמודה, או אם המחלים זקוק לליווי במשך כל שעות היממה עקב בעיות שכחה או ארגון הפעולות בבית – אין מנוס משינוי משמעותי בסביבת המגורים. במושגים המקצועיים של החוק מדובר במצב תפקודי המוגדר כתשוש, או על הזדקקות לטיפול סיעודי. אנחנו צופים כשכשליש מהמחלימים לאחר אירוע מוחי יוותרו במצב כזה. אסור לתת למונחים המקצועיים להקנות תחושת כישלון או ייאוש, אלא יש להתייחס אליהם כפי שהם: תיאור של מצב תפקודי. התאמה מוצלחת של מסגרת הדיור למצב התפקודי תבטיח המשך של חיים בעלי איכות, על אף הנכות הקשה.

          גם אדם נכה יוכל לחזור לביתו, אם ידאגו לכך שהבית יהפוך למסגרת דיור מוגן. בדרך זו, צפוי כמובן שאיכות החיים תהיה הגבוהה ביותר. בנוסף לכל שאר האמצעים הדרושים לחזרה הביתה, כפי שהובאו בתחילת הפרק, יש להוסיף את קיומו ההכרחי של מטפל צמוד. במציאות הכלכלית הנוכחית,  פיתרון כזה עשוי להיות גם כדאי יותר מהבחינה הכלכלית, אולם ללא ספק הוא ידרוש זמן ומאמץ ניכרים של אחד מבני המשפחה, שיהפוך למנהל הענייניים של החולה. המטפל, אמין ומסור ככל שיהיה, חייב להיות כפוף לו. אין צורך להעסיק את המטפל במשך כל שעות היום, אם תפקידו במשך חלק מהזמן הוא רק תפקיד של השגחה. זאת יכול לעשות, ואפילו ביתר מסירות, בן משפחה שנוכח בבית, נער או מבוגר. חלק גדול מהפעולות הסיעודיות, כמו סידור הכריות או הגשת כוס שתייה, דורש תשומת לב יותר מאשר מאמץ פיזי. כאשר צפוי פיתרון כזה, יש חשיבות רבה לכך שבני המשפחה העתידים לטפל בחולה ולנהל את ענינייו יבלו שעות רבות במחיצת הצוות המטפל וילמדו ממנו כיצד לטפל ביקירם בבית.

          טיפול באדם תשוש או סיעודי בביתו הוא מבצע הדרוש היערכות מורכבת ומחויבות רבה של בני המשפחה. כאשר הדבר אינו אפשרי,צריך לבחור בהעברה לבית חולים סיעודי.לעיתים הצוות הרפואי הוא שימליץ על סידור כזה. ישנן חברות ייעוץ ומדריכים, שמטרתם לעזור לחולה ולבני משפחתו לארגן סידור כזה. כדאי לזכור שתי נקודות כאשר עומדים לפני שינוי משמעותי כזה בחיים:

א.      גם לאדם המרותק לכיסא גלגלים שמורה הזכות לבקר במוסדות שונים ולבטא את העדפותיו. אמנם הביקור עלול לדרוש שימוש באמצעי תחבורה מיוחדים, כמו אמבולנס, אולם המעורבות של החולה בתהליך הבחירה תשפר מאוד את הרגשתו.

ב.     את השינוי אפשר לבצע בשלבים, מאחר שבמרבית המקרים מציאת  פיתרון דיור אינו מסתיים עד סיום הנסיון השיקומי, ומאחר שממילא נוצר הצורך בפיתרון ביניים. אדם השואף בכל מחיר, ולעיתים באופן בלתי מציאותי, לחזור לביתו, יכול להתנסות בכך במשך כמה חודשים, עד אשר יווכח בעצמו שהפיתרון המוסדי עדיף. משפחה שאינה שלמה עם צעד כזה, ולפעמים מוכרחה מכורח הנסיבות, לנסות לטפל ביקירם בבית במשך כמה חודשים, בעודם ממתינים למימוש הפיתרון הסיעודי.

 חזרה לעמוד קודם