הפרעות בבליעה
אין סימן טוב יותר לחזרתו של אדם לאיתנו מאשר רצונו להרוות את צימאונו ולהשביע את
רעבונו. אולם אנו יודעים כיום, שכמעט 40% מהעוברים אירוע מוחי סובלים כתוצאה
מהאירוע ממידה מסוימת של הפרעה במנגנון הבליעה. בפעולת הבליעה התקינה (הנורמלית)
אנו מבחינים בשלושה שלבים
א.
שלב האכילה והשתייה: כאשר לוגמים או נוגסים מזון נוזלי ו/ או מוצק,
לועסים ומתכוננים לבלוע.
ב.
שלב הבליעה: שיכולה להיות בליעה החזרית (רפלקס) או רצונית – המזון והנוזלים
מועברים מהפה לעבר הלוע בדרך אל הוושט, מבלי שאף חלקיק ייכנס לתוך קנה
הנשימה. דומה הדבר להצטלבות פסי רכבת, המאפשרים לקרונות להחליף מסילות בדיוק ברגע
המתאים. תאום שרירים (קואורדינציה) מדויק זה הכרחי עבור אכילה ונשימה בו זמנית ועל
תקינותה מופקדים מספר רב של שרירים באזור הפומי (הפה), הקנה והוושט.
ג.
שלב העברת המזון דרך הוושט אל הקיבה.
אירוע מוחי יכול לפגוע בשלב הראשון והשני של הבליעה. לעיתים קרובות נוצר כתוצאה
מהאירוע שיתוק של שריר הלחי, בצד המנוגד לחציון הפגוע, שיתוק שאנו מכנים שיתוק עצב
הפנים (פציאליס). הלחי המשותקת מתנהגת כמו שק לא מתוח, שמניח למזון להצטבר בתוכו
מבלי להתקדם הלאה (ככיס אוכל). אם במצב זה נושמים נשימה עמוקה, עלולים להישאף
לריאות גם חלקיקי מזון שנותרו בשק הלחי המשותקת. על כן חשוב להזכיר לחולה הסובל
משיתוק קשה של עצב הפנים (פציאליס) לנקות לעצמו את הפה באמצעות תנועות מכוונות של
הלשון, כדי לרוקן את הלחי המשותקת מכל שארית, או ללחוץ מבחוץ על הלחי עם האצבע כדי
לחוש ולדחוף את המזון שהצטבר. אם החולה/ מטופל מואכל/ת על ידי אדם אחר, כפי שיקרה
לעיתים מיד לאחר האירוע, חשוב לכוון את האוכל לכיוון הלחי הבריאה. בכל מקרה אין
להאכיל חולה על דעת עצמנו, אלא רק לאחר שקיבלנו אישור לכך מהרופא/ה המטפל/ת
וקלינאי/ת התקשורת. לעיתים נפגעות גם תנועות הלשון, ואז יש לתרגל ביתר שאת את כושר
האכלה ו/ או השתייה ולעיתים אין מנוס אלא לקבל את ההזנה באמצעות החדרת מחדר
(צינורית) לקיבה (זונדה או גסטרוסטומי).
לא
פחות שכיחות הבעיות שעלולות להתעורר בשלב השני של הבליעה, השלב האוטומטי, המתרחש
במעבר בין הלוע לוושט. ככלל, כל אדם שאינו צלול דיו, מכל סיבה שהיא, סובל מאיטיות
וממגושמות בבליעה הרצונית ובעיקר ההחזרית (רפלקסיבית). בימים הראשונים לאחר האירוע
המוחי שכיח מאוד להימצא במצב הכרה מעורפלת, בין ערנות לישנוניות. אך גם האירוע
המוחי עצמו יכול לגרום באופן ישיר לפגיעה בבליעה, אם וכאשר נפגעים אזורים במוח
הקשורים בניהול שרירי הלוע והבליעה. פגיעה כזו יכולה לקרות לאחר נזק של החציונים,
בעיקר הימני, וביתר שכיחות לאחר נזק של גזע המוח.
אפשר לחשוד בבעיית בליעה כבר כאשר מתרשמים שיש שינוי בקולו של החולה. קול צרוד
יעיד על הפרעה במנגנון שרירי הדיבור, המקביל לזה של שרירי הבליעה. אם בניסיון
הראשון להאכיל או להשקות את החולה הוא ישתעל, ובמיוחד אם הניסיון להשתעל לא יהיה
מוצלח במיוחד, כי (רפלקס) החזר השיעול בעצמו נפגע, צריכים סימנים אלו להדליק אור
אדום לגבי הסכנה של פגיעה בבליעה. אחד המבחנים הפשוטים והיעילים העומדים לרשותנו
להערכת הבליעה הוא לתת לנבדק לשתות כחמישים סמ"ק של מים צלולים. אם הוא מצליח לשתות
אותם בכמה לגימות מבלי שהשתעל, אנו מניחים לו בדרך כלל להמשיך לשתות ולאכול ללא
הגבלות מיוחדות.
מדוע חשוב כל כך לגלות הפרעה בבליעה ולמנוע הזנה ושתייה כאשר היא קיימת? אין
זה רק בגלל הסכנה המובנת לחנק אם חלקיקי מזון יחדרו לקנה הנשימה במקום לוושט, אלא
גם בגלל השכיחות הרבה שבה הפרעות בליעה בלתי מאובחנות יכולות לגרום לדלקת ריאות.
כאשר חלקיקי מזון או טיפות נוזלים חודרים לריאה, הם גורמים שם לדלקת, שתוצאותיה
לחולה לאחר אירוע מוחי יכולות להיות קשות. הסיבוך של דלקת ריאות שכיח אצל חולים עם
הפרעות בליעה פי שבעה יותר מאשר אצל כאלו שבליעתם תקינה, והצירוף של אירוע מוחי
ודלקת ריאות הוא לעיתים קרובות יותר ממה שהגוף מסוגל להתגבר עליו בשלב החריף שלאחר
האירוע. בכל מקרה, הדחייה של התחלת ההבראה והשיקום, הנגרמת כתוצאה מסיבוך זה,
מפחיתה את סיכויי ההחלמה.
ההתייחסות לבעיות בליעה לאחר אירוע מוחי הינה נושא מורכב. גם אם החליט הרופא שאין
צורך לנקוט באמצעי הקיצוני של החדרת צינורית לקיבה ונמנע כל ניסיון לאכול ולשתות
דרך הפה, אין זה אומר שאנו פטורים מהצורך בזהירות מרבית. לעיתים קרובות יורה הרופא
על הזנה במזון ובשתייה בעלי מרקם דייסתי סמיך, כגון ג'לי, לבן, דייסה או כלכלה רכה
כ:מחית תפוחי אדמה (פירה), והימנעות ממזון מוצק. אם בנוסף למזון המיוחד תהיה גם
הזנה איטית,רצוי שהחולה/ מטופל-ת יאכל בכוחות עצמו כי בכך יש סיכוי להפחית את סכנת
השאיפה של האוכל לריאות. יש להזכיר לחולה/ מטופל-ת לבלוע את המזון ולבצע
בליעה יבשה-ללא אוכל, מדי מספר בליעות, כדי לנקות את הלוע מן השאריות. חשוב להקפיד
על כמות מספקת של נוזלים, לפחות 8 – 7 כוסות ביום, כדי למנוע התייבשות. ההקפדה
על כמות הנוזלים חובה גם כשהמזון ניתן בצורה נוזלית. כאשר אסורה השתייה ניתן
באמצעות כלכלה דייסתית סמיכה כגון ג'לי למלא את מכסת הנוזלים הנדרשת לגוף מבלי להסתכן
בשאיפת הנוזל לריאות. ניתן גם להסמיך כל נוזל באבקה מיוחדת (ניתן לשאול בבית
מרקחת). מניסיוני (ד"ר יהודית לוטבק) המסמיך
THICK & EASY יעיל ובמיוחד שאינו משנה את הצבע והטעם של הנוזל. בנוסף חשוב
לשים את הדעת על נתינת תרופות לחולים/ מטופלים עם הפרעות בליעה. המלצתי להחדיר את
התרופה בתוך שמנת/ גבינה/ רסק תפוחי עץ או עגבניות על כפית בלבד ואז הכדור נבלע
בקלות. אסור לתת עם מים ועם ג'לי קשה יותר מאחר לא ניתן להחדיר בג'לי את הכדור.
במידה והתרופה גדולה –ניתן לחתוך לשניים באמצע הכדור, אם יש קושי בבליעת כמוסה
(קפסולה) יש להיוועץ עם הרופא המטפל ויתכן וימצא תרופה אחרת בצורת כדורים (אך לא
טיפות). לא כדאי לרסק את הכדורים בגלל טעמם המר.
בעקבות שיתוק הלחי נוצרת לעיתים בעיה אצל אנשים המרכיבים שיניים תותבות. התותבת
אינה נשארת במקומה, עקב השינוי במבנה הפה ובאופן סגירת הלסת. צריך לנסות להשתמש
בתותבת מוקדם ככל האפשר, גם אם היא נוטה להחליק ממקומה, משום שהיא תומכת בשרירים
החלשים ומונעת את רפיונם. אם יקפידו החולים/ המטופלים שלא לדבר בזמן האכילה, יקטנו
הסיכויים שהתותבת תחליק ממקומה. לעיתים, ניתן להדביק את השיניים התותבות על ידי
מריחת המשחה על התותבת ומדביקים (אין חשש כי ניתן להסירם בקלות), את הדבק ניתן
לקנות בבתי מרקחת. ניתן להדביק אותה בדבק מיוחד לחניכיים, אולם לפעמים אין מנוס
מלהמתין כמה שבועות עד שהפה יחזור להיות ישר (סימטרי) כדי שיוכל להחזיק את התותבת.
שכיח לראות בני משפחה המאכילים את יקירם בבית-החולים כאשר שוכבים פרקדן במיטה,
בתנוחה שבה לו היו מנסים הם בעצמם לאכול היו מתקשים מאוד, וקרוב לוודאי שהיו
מזדקפים מיד. במרבית מיטות בתי-החולים קיימת האפשרות להרים את משענת הגב, והכרחי
לעשות זאת כדי שאפשר יהיה לאכול ולשתות בתנוחה הקרובה ככל האפשר לישיבה.
הפרעות בליעה יכולות לעיתים להיות הבעיה העיקרית שנוצרת כתוצאה מן האירוע המוחי,
אולם בדרך כלל הן חולפות במהלך הימים עד השבועות הראשונים שלאחר האירוע. הטיפול
העיקרי הוא הטיפול המונע, שעיקריו הוצגו כאן, אך לעיתים יש צורך לקבל טיפול.
העֵרנות לבעיה ונקיטת אמצעי הזהירות המתבקשים יובילו את החולים מן השלב הראשון של
המחלה לשלב ההחלמה והשיקום ללא סיבוכים מיותרים, והחזרה לעֵרנות צלולה וההתחזקות
ההדרגתית יביאו לשיפור עצמוני בתִפקוד הבליעה.
הדיון המפורט בהפרעות הבליעה יצור אולי רתיעה מסוימת אצל הקורא. איננו רגילים
להפנות תשומת לב רבה כל כך לפעילויות מובנות מאליהן כמו אכילה ושתייה. מניסיוננו,
אין ספק שיכולתו/ה של בן/ בת משפחה, גם כזה שעיסוקיו הרגילים רחוקים מרפואה, יכולים
להפיק ממידע זה תועלת רבה, שתהיה בסיס ליכולתם להשפיע על עתידו/ה של המחלים/ה
מאירוע מוחי. שתיית כוס מים או אכילת מאכל טעים הן הנאות מיידיות והתנסות בהן מחדש
לאחר האירוע המוחי מביאה למחלימים תקווה וביטחון ביכולתם לחזור במהירות לשגרה גם
בכל שאר התחומים.
בעיות אכילה יכולות לנבוע גם מבעיות טכניות כתוצאה מהשיתוק של היד השלטת, ומהצורך
לאכול ביד הבלתי מיומנת או מהניסיון לאכול ביד החלשה. במקרים כאלה ניתן לנצל אביזרי
אוכל מותאמים:
כלי אוכל בעלי ידית מעובה, המקֵלה את האחיזה בהם, וכלי שהוא שילוב של סכין ומזלג,
המאפשר חיתוך ואחיזה של המזון ביד אחת. קיימות ידיות מיוחדות, המאפשרות אחיזה בכלי
ללא שימוש באצבעות. לצורך הקלת השתייה ניתן בשבועות הראשונים לנצל כוס המצוידת בפיה
או בקשית.
גם
אם הניסיונות הראשונים לאכול באופן עצמאי נגמרים בכישלון ונראים מגושמים וגם אם חלק
גדול מהמזון נשפך ומלכלך את המחלים/ה ואת סביבתו/ה, אסור לנו להתפתות ולהאכיל
אותו/ה. עלינו לעודדם להמשיך במאמציהם לעשות זאת באופן עצמאי. נזכור שהכישורים
הדרושים לביצוע משימה זו, כגון המיומנות של היד, תיאום השרירים (הקואורדינציה) בין
היד והעין, היכולת לנהל את רצף הארוחה והיכולת להתבונן על כל המאכלים הנמצאים על
המגש – ישמשו את המחלימים בהמשך גם בפעולות אחרות שירצו לחזור ולבצע.
בסופו של דבר, לאחר כמה ניסיונות מוצלחים פחות, יצליחו המחלימים לאכול באופן עצמאי,
ובנוסף לכישורים המוטוריים והקואורדינטיביים החשובים שירכוש, הם ירגישו מעודדים
הרבה יותר מיכולתם העצמאית.
פרטים נוספים ניתן למצוא
באתר
של ד"ר יהודית לוטבק – בסוף "אודותינו".
" דפי תקשורת הדרכה"
חזרה לעמוד קודם
