שיקום התנועה והניידות

המיומנות לתפקד עם מחצית גוף בריא בפעילויות שהיו מובנות מאליהן לפני האירוע המוחי אינה בהכרח חלק מהידע האינטואיטיבי שלנו. קרוב לוודאי שהחולה יזדקק לתרגול ולהדרכה. זהו תפקידו של הצוות הפארה-רפואי: פיזיותרפיסטים ומרפאים תפקודיים, כמו גם של אחיות ורופאים.

    באופן טבעי מבקש המחלים לפתור את שנראה לו כבעיה העיקרית: הוא רוצה ללמוד ללכת. אין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ואנחנו חייבים לבנות את הפיתרון באופן הדרגתי. בתחילת דרכו עובר המחלים תהליך מכאיב שלגילוי והכרות עם המוגבלות הפיזית שלו . אחר כך הוא נאלץ לרכוש את המיומנויות לתפקד במצב הגופני החדש, ולא רק ללמוד  ללכת. לעיתים הנפגע, המוצא את עצמו שוכב משותק במיטה, מבקש ללמוד ולתרגל רק את הדבר שמעניין אותו, ואינו מעוניין בהיבטים אחרים של מצבו. האמת לגבי תהליך השיקום התנועתי והתפקודי מורכבת יותר, ועל החולה לנקוט בסבלנות. עליו לקבל את התרגול של הפעולות היומיות הבסיסיות ברוח טובה וללמוד להתייחס לכל הצלחה, לבצע כל אחת מהפעולות הקטנות כאל שלב חשוב בדרך אל העצמאות התפקודית שלו.הוא יצטרך להיעזר ב מעבר מהמיטה לכיסא גלגלים או מכיסא לאסלה וזאת תורה שהוא והמטפלים בו חייבים לרכוש. אם הוא עתיד לבלות שעות בכיסא גלגלים כדאי מאוד ש ילמד לשבת נכון על הכיסא ואחר כך ש ילמד להתנייד בכיסא גלגלים.

    השיקום המוטורי עצמו הוא תורה הנלמדת במחלקות לפיזיותרפיה באוניברסיטאות במשך מספר שנים. העיסוק בו דורש לא רק ידע, ניסיון ורישיון מקצועי. בכל זאת כאשר מיישמים את התורה הזו בתחום של אירוע מוחי ישנם מספר עקרונות שגם מחלימים ובני משפחתם יכולים להיות מודעים אליהם כדי לשפר את שיתוף הפעולה שלהם ואת עבודתם העצמית בתחום.
    נושא תיאורטי בעל עניין מיוחד למחלימים מאירוע מוחי הוא המהלך הטבעי של ההחלמה התנועתית. מסתבר שבחלק גדול מהמקרים ישנה חזרה של התנועתיות לגפיים המשותקות דרך תבניות תנועה פחות או יותר קבועות כך שאפשר לעקוב אחריהן.

    השימוש בטכנולוגיות חדשות משנה את פני הפיסיותרפיה הניתנת לחולי שבץ כיום: החל משימוש בהליכונים חשמליים המותאמים למוגבלות של החולה על ידי הוספת רתמות שאוחזות בו בזמן ההליכה וכלה בשימוש מתוחכם של גירוי חשמלי לשריר המשותק משולב עם הניסיון להפעיל אותו באופן  רצוני באמצעות מערכת ביופידבק שמגדילה את המתרחש בתוכו פי אלף. כלומר , ההתעמלות הטכנולוגית המודרנית הזו מאפשרת לחולה המשותק "לדבר" עם סיבי השרירים הבודדים שעדיין פועלים בתוך הגפה המשותקת ולתרגל אותם "תחת המיקרוסקופ" עד לקבלת תוצאות מרשימות הנראות לעין.

      הגישה לתרגול עצמי אינה שונה מהגישה להתעמלות בכל גיל. התועלת רבה אולם צריך לנהוג בזהירות ובתבונה כדי לא לגרום לנזק. צריך להקפיד על בצוע מדויק עד כמה שניתן של התרגילים לפי ההסברים וההדרכה שניתנו.אין להגזים בהם כאשר חשים במהלך התרגול מאמץ, עייפות או כאב אלא לאחר ייעוץ עם איש מקצוע.

        לתרגול העצמי חשיבות מיוחדת במניעת תופעות כמו הסבוכים הכואבים העלולים להתפתח ביד המשותקת (REFLEX SYMPATHETIC DYSTROPHY) וה"כתף הקפואה").
    לעיתים קרובות, במהלך השיקום התנועתי, אנו נעזרים באביזרי עזר, שנועדו להקל את הניידות או לשפר אותה. כיסא הגלגלים , סדים ועזרי הליכה:הליכונים ו מקלות הליכה.

    בנוסף לתרגול המוטורי הפיזיקאלי חשוב לשלב תרגול מנטאלי המבוסס על דמיון מודרך של התנועות המתבצעות באופן יום יומי במהלך פעולות שונות ושל התנועות אותן תרגלנו במהלך הפיזיותרפיה.  לפי תוצאות מחקר שפורסם ב2007 תוספת של 30 דקות של פעילות מנטאלית כזו שיפר את תוצאות השיקום אצל אותם מטופלים שקבלו אותן בניגוד לקבוצת הביקורת שלא קיבלה פקודה כזו "למיין" תנועות. הנחת החוקרים הינה שהמוח מהמדמיין תנועה משתמש ברבים מהמסלולים המשמשים אותו גם בעת ביצוע התנועה באופן מעשי ועל כן הדמיון שלה מתרגל אותו לא פחות מבצועה המעשי. משך הטיפול שניתן במחקר זה היה 6 שבועות ואין סיבה להניח שהרגל כזה של פעילות מנטאלית שקטה לטובת השיקום המוטורי לא יכול להפוך להרגל קבוע אצל כל המחלימים משבץ מוחי. לא רק התרגול המנטאלי עוזר "לקבע" את התנועות הנלמדות אלא גם שעות השינה וחשוב להשכיר למחלים ששעות שינה הם עבורו שעות פעילות של ארגון החומר החדש והטמעתו.