מהלך ההחלמה באפזיה

שאלה מוצדקת אחרת שאנו נשאלים נוגעת לסיכויי ההחלמה ולהמשכה. בכל דיון על סיכויי ההחלמה הטבעית (הספונטנית) מאחד הליקויים הנוצרים לאחר האירוע, צריך הדיון להתייחס למצב שלאחר כשבועיים מיום האירוע, שכן בשבועיים הראשונים ניתן לראות את השינויים הקיצוניים ביותר, ממצבים קשים למצבים קלים ולהיפך. גם לאחר מכן אנו שואפים לעסוק עד כמה שניתן פחות בתחום הניבוי והחיזוי של מהלך ההחלמה של ליקוי זה או אחר, משום שהמשתנים המשפיעים על כך הם רבים מאוד, אולם אי-אפשר להתעלם מהדרישה הלגיטימית של המחלים ושל בני משפחתו לקבל איזשהו מידע בנושא זה.

כמו בהיבטים אחרים של הליקוי לאחר אירוע מוחי, גם בנושא של "שתקת" (אפזיה) פועל הכלל, שככל שהנזק קשה יותר, כך החלמה חלקית יותר – למרות שתתכן החלמה כמעט מלאה, ולהיפך, ככל שהנזק קל יותר, כך סיכויי ההחלמה ללא כל נכות קבועה גדולים יותר (למרות שתמיד ההרגשה תהייה שזה לא כמו שהיה). בליקוי "השתקת" (אפזיה) כלל זה אולי תקף יותר מכל. לצערנו, מעטים הם המקרים של שתקת כוללנית או קליטתית-הבנתית  (אפזיה גלובלית או סנסורית), שבהם אנו צופים החלמה טובה- למרות שזה אפשרי מידי פעם עם טיפול נמרץ וממושך ביותר. במקרים של "שתקת הבעתית" (אפזיה מוטורית) לעומת זאת, ההחלמה היא לעיתים קרובות טובה יותר. חשוב ואמין יותר להשוות את מהלך ההחלמה משתקת (אפזיה) למהלך ההחלמה התנועתית-גופנית (המוטורית), כדי שהמחלים יוכל לחלק את משאביו המוגבלים, ולהפנות את ציפיותיו באופן מושכל יותר.

הכלל הוא שבדרך כלל ההחלמה הגופנית (המוטורית) מהירה  מההחלמה משתקת (אפזיה). בשעה שהמחלים משיתוק בחצי הגוף (ההמיפלגי), הנמצא באשפוז שיקומי, יעזוב את המחלקה לאחר כחודשיים-שלושה חודשים, והוא מוכן כבר לתרגל את יכולתו המוטורית בסביבתו הטבעית בבית, בין שהוא הולך בעזרת הליכון ובין שהוא הולך בלעדיו, לא כך הדבר לגבי מצבו של התקשורתי. במקרה של "שתקת" (אפזיה) אנו מתכוננים מראש למהלך החלמה טבעית (ספונטני) איטי, המשתרע על פני שישה עד שנים-עשר חודשים, כך שבעוזבו את המחלקה, עדיין סובל המחלים מהפרעות קשות למדי.

כל זה נאמר בהכללה רחבה מאוד, המנסה לתת מענה למרבית המקרים, אך מתוך ידיעה שמקרים רבים לא יכללו בה. לעיתים מתרחשת ההחלמה משתקת (אפזיה) במדרגות חדות, ולא באופן הדרגתי. אנשים שלא הצליחו להוציא מפיהם מילה, מצליחים פתאום יום אחד להגיד משפט קצר. קרוב לוודאי שתיאורים אלו נובעים מהקושי לעקוב באופן יומיומי אחר מצבם, אולם הם מחדדים את הצורך לבדוק שוב ושוב את יכולתם של הנפגעים בתקשורתם ולא להתפשר על רמת תִפקוד כזו או אחרת. גם לאחר שנה של עבודה עצמית מאומצת שכיח למצוא אצל הנפגעים הקשים קושי בביטוי ובהבנה, והנכות גורמת להם לא מעט תסכול וצער, אולם מבחינת התקשורת בערוצים חלופיים (אלטרנטיביים) הם מתפקדים באופן מפתיע טוב.

 חזרה לעמוד קודם