מהלך ההחלמה הטבעי לאחר אירוע מוחי

המרכיב החשוב ביותר בהחלמה מאירוע מוחי הוא בסופו של דבר המרכיב הטבעי, כלומר ההחלמה הספונטנית, המתרחשת מעצמה בעזרת המנגנונים העצמיים של גופנו. התהליך השיקומי יתרום גם הוא במידה מסוימת להחלמה הטבעית הזו, כלומר לשיפור בתפקוד על אף המגבלות שאולי יוותרו. משום כך יש חשיבות להבנה בסיסית של הצפוי לקרות לאחר אירוע מוחי, ללא כל תלות אם המחלים עובר תהליך שיקומי כלשהו.

מרבית ההחלמה הספונטנית מתרחשת במהלך החודש הראשון לאחר האירוע ועד תום שלושת החודשים הראשונים. לעיתים, באופן יוצא מהכלל, נראה המשך של החלמה ספונטנית גם לאחר שישה חודשים עד שנה. נחזור ונדגיש, שאין לבלבל בין ההחלמה הספונטנית של הליקוי שמהלכה מתואר כאן ,לבין ההחלמה התפקודית מהנכות, שעליה נדבר בפרקים הדנים בשיקום. החלמה תפקודית יכולה וצריכה להימשך שנים רבות לאחר האירוע, מאחר שהיא תוצאה של חיפוש מתמיד אחר שיטות חלופיות טובות יותר להתגבר על הנכות.

במחצית מהמקרים ניתן לראות החלמה טובה מאוד, כזו המאפשרת לחולה לשוב ישירות לביתו, כבר במהלך הימים הראשונים. תהליך ההחלמה הספונטני הזה הוא מפתיע למדי.אנו יודעים שהמוח הוא איבר שעבר התמיינות מתמקדת במיוחד, והוא חסר יכולת לבנות מחדש את אבני הבניין היסודיות שלו – התאים – לאחר שאלו נזקו. המנגנון האחראי להחלמה הראשונית הזו אינו מובן, אך קיימות תיאוריות שונות לגביו.

א.    מניחים שהאזור המוחי שנפגע  באספקת הדם אליו ,מורכב למעשה משני אזורים, השונים זה מזה בדרגת הפגיעה שלהם. במרכז הפגיעה קיים אזור שהנזק שנגרם לו הוא בלתי הפיך, אולם מסביב, אנו משערים, נמצא אזור, שבו הנזק לתאי המוח הינו הפיך, בתנאי שכלי דם אלטרנטיביים הספיקו להזרים אליו את החמצן ואת החומרים עתירי האנרגיה מוקדם מספיק כדי להחיות מחדש את התאים שם. תהליך ההבראה מתרחש לאחר כמה שעות עד ימים, עם החזרה לפעולה תקינה פחות או יותר של האזור שמסביב למוקד הנזק.

ב.     הנזק לאזורי המוח השונים מאופיין בכך שאזורים אחרים, לעיתים רחוקים מהם, הקשורים עימם בקשרים עצביים חזקים, מגיבים במעין הלם משני, ומפסיקים לתפקד באופן זמני בעצמם. מסבירים את כושרו של המוח להחלים בכך, שגם אם מוקד הנזק הראשוני נותר כפי שהיה, הרי שלאחר כמה ימים שבים אזורי המוח האחרים שנפגעו באופן משני לתפקוד תקין, ואנו צופים בהחלמה חלקית מן האירוע, לעיתים משמעותית מאוד.

ג.      ישנה אפשרות שחלקים רבים במוחנו אינם ממלאים תפקידים מוגדרים מדי, ומסוגלים על כן לתפוס את מקומם של מרכזים תפקודיים שונים שניזוקו באירוע המוחי. אנו מדברים אז על היכולת הפלסטית של המוח, כלומר על יכולתו של איבר זה למלא תפקידים שונים בהתאם לצורך. אף שאנו מתרשמים שיכולת זו גדולה משחשבנו בעבר, אין לנו עדיין ידע מעמיק על המאפיינים אותה. ההנחה, שמסלולים עצביים רדומים יכולים להתעורר כאשר מסלולים אחרים ניזוקו, חסרה עדיין את בסיס הידע הנדרש כדי שנוכל לנצל אותה לחיזוי טוב יותר של העתיד להתרחש לאחר אירוע מחי.

ד.     תיאוריה מעניינת מנסה להסביר חלק מהיכולת הפלסטית של המוח בקיומו של ייצוג דו-צדדי לרבות מהפעולות המבוצעות בדרך כלל על ידי חלק אחד בלבד  של החציונים (ההמיספרות). ייצוג זה, שהוא קרוב לוודאי שארית פרימיטיבית של תקופה בהתפתחות האינדיווידואלית  שלנו, שבה פעל המוח כיחידה אחת ללא הכושר להפריד בין ימין לשמאל, מאפשר לצד ימין לשלוט על הגפיים הימניות, ולו באופן חלקי וגס, כאשר צד שמאל, שבדרך כלל אחראי עליהן, נפגע כתוצאה מאירוע, ולהיפך. לתיאוריה זו יש הוכחות גם במחקרי ההדמיה המודרניים, שבהם ניתן להדגים כיצד גם אצל האדם הבריא המפעיל יד אחת מתעוררים לחיים אזורי מוח דו-צדדיים, וכיצד לאחר נזק בצד אחד, אזורי המוח המתאימים בצד השני עדיין פועלים.

לתיאוריה זו יש השלכות אפשריות גם על התרגול הטיפולי, כפי שנראה כשנדון עליו מאוחר יותר.

 חזרה לעמוד קודם