הפרעות זיכרון

מהו זיכרון?

          זיכרון הוא היכולת לשלוף את המידע המאוחסן בתאי המוח שלנו כדי שנוכל להשתמש בו.

          יכולת זו תלויה בארבעה תת יכולות עיקריות: היכולת לשים לב ולהתרכז בנושא שאותו אנו רוצים לזכור, היכולת לקודד את הנושא הזה והיכולת לאחסן אותו בצורתו המקודדת (ראשית כל בטווח הקצר ואחר כך בטווח הארוך) ולבסוף היכולת לשלוף את הזיכרון שאנחנו מעוניינים בו מה"מחסן" המוחי (_מאגר הזיכרון ארוך הטווח) בו הוא נמצא.

        אף שהאדם הסובל מהפרעות זיכרון אינו מודע באופן טיפוסי לבעיותיו הוא סובל בכל זאת מבעיות התנהגותיות טיפוסיות להפרעות זיכרון הכוללות בין היתר: קושי להתמודד עם שינוי בהרגלים הקבועים (ללמוד דברים חדשים), צורך לבדוק שוב ושוב האם מטלות שונות אכן בוצעו כפי שתוכנן (אז סגרתי את הדלת או לאו?), נטייה לשכוח דברים שנאמרו לך זה עתה (ולשאול אותן השאלות שוב) או שאתה אמרתה לאחרים (ולחזור על עצמך), שכחה למסור הודעה חשובה שנתבקשת למסור, נטייה ללכת לאבוד במסלול הליכה חדש יחסית (ברגל או במכונית). בעיות כאלו, גם אם איננו מודעים להן במלואן, משפיעות בסופו של דבר על הרגשתנו הכללית וגורמות לתחושה כללית של קושי להתמודד ואי נוחות.  

          ראשית קיימת ההבחנה בין זיכרון קצר טווח וזיכרון ארוך טווח. אנחנו מניחים שהראשון מתרחש בקליפת המוח הקדמית שלנו, אזור שהוא יחסית חדש בהתפתחות האבולוציונית שלנו כבני אדם ולא כל כך מפותח אצל בעלי חיים אחרים, ואילו השני מתרחש באזור עתיק יותר של המוח הנמצא עמוק בתוכו ונקרא ההיפוקמפוס. בשעה שהתהליך המייצר את הזיכרון קצר טווח אינו דורש שינויים משמעותיים באוכלוסיית תאי העצב מתרחש הזיכרון ארוך הטווח בהיפוקמפוס באמצעות שינויים מבניים המשפיעים על מבנה התאים והחלבונים המרכיבים אותם. לאחר מכן מאוחסנים הזיכרונות ארוכי הטווח באזורי מוח שונים המתפקדים בתחומים רלבנטיים כמו ראייה, שמיעה, מישוש או תנועה. הזיכרון ארוך הטווח מאורגן באופנים שונים כגון זיכרון סמנטי או דקלרטיבי המתייחס לעובדות הבודדות, זיכרון אפיזודי או היסטורי המייחס עובדות שונות למועד מסוים או זיכרון פרוצדורלי או מוטורי הזוכר את האופן שבו דברים מסוימים מבוצעים. למשעה מדובר כאן כמו בחלוקות אחרות של הידע שלנו על המה, המתי והאיך של הידע. הבדל מעניין בין הזיכרון הדקלרטיבי והזיכרון הפרוצדורלי הוא שהראשון נוטה להיות אסוציאטיבי והשני חייב להיות מאורגן באופן סקואנציאלי קפדן כדי להיות אפקטיבי.

ברמת התייחסות יותר פיזיולוגית לנושא של עבוד המידע המגיע אלינו מחוץ לגופנו אנחנו מבחינים באזורי התמיינות תפקודית שונים המפוזרים בקליפת המוח שלנו. בחלק האחרוי נמצאים אזורי הראייה ובחלק הצדדי אזורי השמיעה ובמרכז מלעמלה נמצאים אזורי התחושה המגיעה אלינו מהעור ומהמערכת התנועתית שלנו (שלד ושרירים) ולבסוף בבסיס המוח נמצא את האזורים העתיקים המיועדים עוד מתחילת האבולציה שלנו לטפל במידע המגיע מחושי הטעם והריח. כאשר אנחנו טועמים תפוז אנחנו מצרפים מידע המגיע מהראייה את פרי העגול והכתום ומידע המגיע מכריות אצבעותינו החשים את מרקם קליפתו עם מידע המגיע מריחו הטיפוסי למידע סופי המגיע מטעמו החמצמץ כדי להגיע לזהויי הסופי המבוסס על הקשרים בין סוגי המידע התחושתי השונים האלו. אם אחד מהמרכיבים יחסר נבדוק שוב כדי לוודא שלא טעינו ולא היכנסו לפינו בטעות צעצוע פלסטי דמוי תפוז...למעשה יש כאן מאין תשבץ ההולך ונפתר ככל שאנחנו מגדילים את מספר הרמזים החושיים ואף על פי שאיננו יודעים בדיוק את האופן שבו המערכת הזו עובדת ברור שככל שיותר אזורים של המוח מופעלים באמצעות הקשרים העצביים שנוצרו בעבר על בסיס אותה חוויה  (זה תלוי על הקיר, זה מתקתק וזה מראה את השעה.. כנראה שזה..) כך אנחנו מתקרבים לרגע של הזיהוי שהוא שווה ערך לשימוש מוצלח בזיכרון שלנו. העיקרון הזה של אפיון תוכן מסוים בכמה שיותר הקשרים שלו נכון גם כשאנחנו רוצים לזכור מידע חד ממדי כמו את שמו של איש שזה עתה פגשנו. נוכל לזכור אותו על סמך ההקשר לצורת פניו אבל אז נסתכן שבפעם הבאה יקשה עלינו ליצור הקשר זה מחדש ונתבונן מתוסכלים בפניו כשאנחנו ממלמלים לעצמנו : מהיכן אני מכיר אותו..ואפשר גם לקטלג אותו מיד לפי תכונות שונות שלו שאנחנו טורחים לשים אליהן לב: קולו הנמוך, הלבוש המכובד שלו, גוון עורו החיוור, וריח האפשטרשייב הנעים שלו..הרי זהו מר..למעשה זה משעשינו כתינוקות כשבדקנו לראשונה כל חפץ שנקרה בדרכנו. לא הסתפקנו בהסתכלות אלא פנינו מיד לאיסוף מידע דרך חוש המישוש, הריח ולמגינת ליבה של אימנו הטעם...במשך השנים למדנו להעריך את היכולת המוחית לאחסן זיכרונות באופן מפוזר על פני כל שטח הפנים הרחב של קליפת המוח  ולא רק באזורים מצומצמים בעלי חשיבות לביצוע הפעולות השונות כגון קריאה, כתיבה, ראייה או שמיעה. לפזור המקסימאלי הזה תכונה מגנה חשובה הנקראת בפינו הרדידות המוחית. הכוונה לכך שגם אם חלק מהזיכרונות המוחיים נפגעים, נניח 15 אחוז, עדיין מסוגלים יתר 75 אחוז המחסנים התאיים המכילים את הזיכרון למלא תפקידם היטב מבלי שנרגיש כמעת בבעיה שנוצרה. לפגיעה המוחית המתלווה עם הגיל ניתן בהתאם השם של GRACEFULL DEGRADATION , כלומר היכולת לדלדל את מסלולי הזיכרון באופן מכובד..

          את הזיכרון קצר הטווח מנצלים גם לפעילויות אחרות. זיכרון עבודה מאפשר לנו למשל לבצע תרגיל חשבוני עם כמה שלבים או לחזור על מספר מהסוף להתחלה ובחיי היום יום אנחנו מנצלים אותו בכל פעם שאנחנו אוספים פיסות מידע שונות מהחושים שלנו כדי לזהות מישהו או משהו. אם למשל ראינו בקבוק קטן עם נוזל שקוף והרחנו ממנו ריח נעים אנחנו מסוגלים לזהות אותו כבושם (ולא למשל כדיאודורנט לשירותים) רק לאחר ששתי פיסות המידע נשמרו ביחד בזיכרון העבודה שלנו והמידע הושווה עם פרטים הנמצאים בזיכרון ארוך הטווח שלנו כדי לחזור עם הזיהוי המתאים. הזיכרון קצר הטווח אינו מסוגל להחזיק יותר מ6-8 פרטים במדף העבודה שלו אלא אם כן נארגן אותם בראשי פרקים מתאימים. חלק מבעייתם של אנשים הסובלים מפגיעה בזיכרון מתבטא בקושי לזהות חפצים משום שהתהליך הזה של השואה וזיהוי נפגע.  משחקי הקלפים בהם אנחנו מגלים קלף ומסתירים אותו חדש במטרה למצוא זוגות דומים של קלפים בודקים מפעילים את זיכרון העבודה שלנו. זיכרון העבודה שלנו מבטא את היכולת להתמיד בנושא מסוים בלי לתת לגירויים חיצוניים להסיח את דעתנו. כשבכל זאת דעתנו מוסחת ושכחנו מה רצינו לעשות אחרי שכבר נכנסנו לחדר אנחנו מתחילים לחשוש מפני ירידה בזיכרון אבל למעשה משאובד הוא היכולת לחלק את תשומת ליבנו בין נושאים שונים מבלי לאבד את חוט המחשבה באף אחד מהם. גם היכולת לחבר זוגות חסרי קשר של מידע ביניהם תלויה כנראה בתפקוד היעיל של האונה המצחית ופוחתת  באופן נורמאלי עם הגיל. יכולות נוספות הדועכות עם הגיל באופן צפוי הן היכולת לזכור רשימה של חפצים, למשל רשימת קניות , לעומת היכול לזהות את אותם חפצים מתוך רשימה כללית יותר שאינה נפגעת עם הגיל וכמו כן היכולת לבצע מטלה תוך כדי החלפת הקריטריון המנחה אותך, כמו למשל, במבחן המסלול שבו אתה מתקדם בין מספרים ואותיות עוקבים לסרוגים מהראשון עד לאחרון. משנדרש במבחן מאין זה הוא גמישות בהפעלת הטכניקה לפתרון הבעיה. פעם אנחנו מתקדמים בהתאם לסדר העולה של המספרים ופעם בהתאם לסדר העולה של האותיות וכנראה שגם גמישות זו נפגעת במסגרת הירידה בתפקוד של האונה המצחית שלנו. כלומר, היכולות האלו וכל יתר המאפיינים של זיכרון הטווח הקצר וזיכרון העבודה שלנו תלויות בתפקוד התקין של האונה המצחית שלנו. כאמור, זו האונה המבדילה בינינו לבין בעלי חיים פחות מפותחים וזו האונה העסוקה ביותר במוחנו במהלך שנות הלימודים בבית הספר כאשר אנחנו מעמיסים על מוחנו מידע רב מכל הכיוונים. בדיקות המדגימות את חילוף החומרים של המוח מלמדות אותנו שהאונה המצחית פעילה פחות ככל שהגיל מתקדם.  מה מאפשר לצעירים לזכור יותר טוב? אפשר רק להניח שבמהירות חשיבתם הם מבצעים יותר הקשרים לכל פיסת מידע שהם מעוניינים לזכור. יצירת הקשרים כאלו הופכת את הזיכרון לזיכרון מעובד שנקלט יותר טוב במוחנו גם לפי המבחנים הבודקים את חילוף החומרים. ככל שאנו מזדקנים קשה לנו כנראה ליצור הקשרים כאלו באופן ספונטאני ואנחנו מתבקשים לבצע אותם באופן מודע אף על פי שזה אינו הרגל טבעי במיוחד. הקשרים הם כל דבר הקושר שתי פיסת מידע כדי להפוך אותן ליותר מעניינות או בעלות משמעות. למשל , הניסיון לזכור את שמה של אישה בשם יוכבד בתור יוכבד כמו הדודה שלי..או רחוב בשם רחוב פולנסקי כמו רחוב פולנסקי הפולני..גורמים לכך שיוקל עלינו לשלוף אותם שוב כשנצטרך..גם השימוש בהרגלים פדנטים פועל באותו אופן. למשל, אם איננו זוכרים היכן הנחנו את מפתחות הבית אבל אנחנו יודעים שבדרך כלל אנחנו מניחים אותן בשולחן שליד הכניסה סביר ששם נמצא אותן. תרגול של טכניקות כאלו אינו משפר אם כן את הזיכרון אבל הוא מאפשר לנו להתגבר יותר בקלות על חולשתנו. ההרגל להניח את המשקפיים באותו מקום בלילה כדי שנוכל למצוא אותם בבוקר זהה בעצם  להרגל להכין רשימת קניות לפני שיוצאים למכולת או כותבים את כל ימי ההולדת של יקירינו ביומן האלקטרוני, בשלושת המקרים אנחנו מקלים על הזיכרון ומשפרים את איכות חיי היום יום שלנו. כלפי חוץ יגידו עלינו שיש לנו זיכרון מצוין, שיגידו..

          האם יש לנו הוכחות ליעילותו של תרגול כזה? אפשר בהחלט להגיד שכן. קחו למשל את המחקר ארוך השנים המתבצע בעיר האמריקאית סיאטל שבו עוקבים בין היתר אחרי מצב הזיכרון אצל המבוגרים המשתתפים במחקר עוד מצעירותם. כמחציתם אכן הראו ירידה בכושר שלהם לפתור בעיות ובתפיסה המרחבית אבל כמעת מחציתם הצליחו לתקן ירידה זו ולהתמיד בתיקון הזה לאחר שקבלו רק חמש שעות של תרגול מנטאלי הכולל תרגילים ספציפיים לבעיות שנתגלו.

          איך מזהים בעיות בתפקודים השכליים המבוססים על האונה המצחית? זה לא קל, אבל ישנן מספר תכונות טיפוסיות למצב של ירידה ביכולות השכליות בכלל ובאלו של האונה המצחית בפרט. למשל , אם אמרנו שגמישות, כלומר היכולת לשנות טקטיקה של פתרון בעיות היא אחת מיכולותיה של האונה המצחית הרי שחוסר גמישות יתבטא בנטייה לפרסברציות. פרסברציות הן הנטייה לחזור שוב ושוב על אותה טעות. ישנו מבחן שבו מבקשים מהנבדק לזהות את העיקרון לפיו הבוחן מסדר סדרת קלפים. הם יכולים להיות מסודרים לפי הצבע, הצורה או המספר ובכל רגע הבודק משנה את העיקרון המנחה אותו ומצפה שהנבדק ישים לב לשינוי בעיקרון המנחה ויסדר את קלפיו בהתאם. כאשר הגמישות השכלית נפגעת נוצרת נטייה פרסברטיבית טיפוסית שגורמת לנבדק להמשיך לסדר את הקלפים בהתאם לעיקרון המנחה הראשון שזיהה, נגיד הצבע המשותף של הקלפים ולא לשים לב שהעיקרון שונה למספר משותף וכדומה. במציאות זה יתבטא בקושי לפתור בעיות יום יומיות במצבים המתאפיינים בשינויים מהירים, למשל בזמן נהיגה או אפילו בשיחה פשוטה שבה נושא השיחה השתנה אבל אתה עוד נשארת "תקוע" בנושא הקודם..צורה פחות בולטת של פרסברטיביות היא הנטייה לפתור בעיות בהתאם לנסיון חיינו הקודם . לכאורה זוהי נטייה מוצדקת שחוסכת מאיתנו מאמץ מיותר אבל למעשה ישנם מצבים רבים בהם הפתרון המוצלח לבעיה טמון בחשיבה יצירתית שאינה מבוססת כל כך על יישום ניסיון העבר שלנו אלא יותר על מקוריות ושימוש בהקשרים לא מקובלים ולא שכיחים. כנראה שגם יכולות כאלו הולכות ודועכות עם הגיל וניתן רק לקוות שבמהלך חיינו אספנו מספיק ניסיון חיים כדי שנוכל לנצל אותו היטב כשנגיע לשלב שבו לא יתחשק לנו לחדש דבר מבחינה שכלית אלא רק להשתמש בפתרונות ישנים מהעבר..זו דרך אחת להסביר מדוע לניסיון חיים עשיר יש חשיבות רבה כל כך בחיינו. גם אם לא בטוח שניתן לשנות את השינויים תלויי הגיל האלו הגיוני מאוד להניח שככל שנרבה בחיים פעילים ומגוונים ונמנע מחיים לא פעילים וחד גוניים, יתפקד מוחנו באופן יותר טוב.

ושוב לסכום..

ניתן לחלק את הזיכרון למספר סוגים ובהתאם את ההפרעות בו.

מבחינת רצף הזמן אנו מבחינים בזיכרון המידי המאחסן מידע למספר שניות בלבד ובזיכרון ארוך הטווח הקבוע המאחסן מידע לשעות ועד שנים. אנו מניחים שמיקומו של כל אחד מאלו במוח שונה.

 זיכרון דקלרטיבי מתייחס למידע המילולי כמו שמות , תאריכים ופרטים כלליים אודות חפצים שונים. זהו גם הזיכרון ההיסטורי שלנו.

 זיכרון הפרוצדורלי מתייחס למיומנויות שונות, למשל לשרוך נעליים, לנגן בפסנתר או לנהוג. כתיבה היא סוג של זיכרון פרוצדורלי המתייחס באופן ספציפי גם לזיכרון השפה.

מבחינה פתולוגית אנו מבחינים בהפרעות זיכרון טיפוסיות הקשורות למחלות ספציפיות כמו אלכוהוליזם כרוני, חבלת ראש או מצבי לחץ נפשי. למשל לאחר חבלת ראש שכיח לזכור מה קרה לפני החבלה (זיכרון רטרוגרדי) .לעומת זכרון אחרי חבלה (זיכרון אנטרוגרדי).

 חזרה לעמוד קודם