תהליך הגילוי של המגבלות הגופניות
האפשרות להניע רגל או יד משותקים היא תוצר של פעולתם התקינה של כמה מערכות, ולא רק של "פיזיותרפיה לשרירים". מעבר לנזק הישיר שיכול להיגרם לאותם אזורי מוח האחראים על הפעלת השרירים שנפגעו, מצב שאותו נכנה לצורך הדיון: "נזק מוטורי בלבד", יכול להיגרם נזק גם לאזורי המוח האחראים על התחושה המתקבלת חזרה מן השריר שביצע זה עתה תנועה כלשהי (לתחושה זו אנו קוראים התחושה הפרופריוצפטיבית). ללא היזון חוזר כזה, המערכת המוטורית מתקשה מאוד לבצע את תפקידה. נובע מכך שאם הנזק המוחי אינו רק "מוטורי" אלא "סנורי-מוטורי" ההחלמה ממנו איטית וחלקית יותר. הנזק המוחי יכול להיות גם בעל אופי מורכב יותר, כך שבנוסף לפגיעה במערכת המוטורית ובמערכת התחושתית ייפגעו גם תפקודים קוגנטיבים שונים. המונח קוגניציה פירושו ידע, וכוונתנו לכל התפקודים הקשורים בפתרון בעיות, כגון: זיכרון, שימוש בשפה, היכולת להבין את מה שאנו רואים והיכולת לכוון את תשומת ליבנו לכל נקודה במרחב.
מדוע צריכים התפקודים המורכבים האלו להיות בעלי משמעות לצורך התרגול של פעולה פשוטה ואוטומטית כמו הליכה? ההסבר לכך צריך להינתן הן ברמה הקוגנטיבית והן ברמה הפיזיולוגית.
ברמה הקוגנטיבית חשוב להבין שהאתגר העומד לפני המחלים מאירוע מוחי מאופיין בהרבה מאוד חוויות והתנסויות, שבהן הוא מתנסה בפעם הראשונה בחייו. לאנשים הבריאים בדרך כלל אין כלל כל ניסיון קודם במצב של המיפלגיה – שיתוק במחצית הגוף. אנחנו יצורים בעלי סימטריה במרבית האיברים החיצוניים שלנו, והניסיון שצברנו במשך החיים בתחום הניידות ממקום למקום כולל שימוש סימטרי בגפיים. והנה, באופן פתאומי ("וללא הודעה מוקדמת"), מוצא עצמו החולה בבית-החולים, שוכב במיטה, ומחצית מגופו אינה נענית לפקודותיו. התהליך של גילוי המצב החדש והבנתו אינו מיידי. זהו תהליך קשה, הן מבחינה קוגנטיבית והן מבחינה רגשית, והוא יכול להימשך מכמה דקות ועד כמה שבועות. במרבית המקרים יידרשו כמה שעות לפחות עד אשר יבין החולה את אשר קרה, בין אם בתהליך של ניסיון וטעייה ובין אם בעזרת הסברים שינתנו לו על ידי הצוות הרפואי ובני המשפחה.
מאחר שאין לחולה כל ניסיון קודם להסתמך עליו בהבנת מצבו, הרי שהידיעה שהוא משותק היא בתחילה ברמה של רעיון מילולי בלבד. רק לאחר כמה ימים הוא יבין באופן פיזי למה הכוונה.למעשה כל תהליך השיקום הוא תהליך כואב, אך בריא,של גילוי המשמעות של המגבלה הגופנית. בכל מקרה תהליך הגילוי והלימוד ידרשו את גיוסם המלא של התפקודים הקוגנטיביים: השפה, הזיכרון, הריכוז ותשומת הלב. כאשר יפנו הפיזיותרפיסטית או המרפאה בעסוק אל החולה וילמדו אותו טכניקות שונות שנועדו להתגבר על המגבלות הפיזיות, הוא יצטרך להפעיל את הזיכרון פעמיים. פעם אחת כדי לא לשכוח את מצבו החדש, ופעם שנייה כדי ללמוד אופן חדש של תנועתיות.
חשוב שמשפחות המחלימים יבינו את הדרישה הקוגנטיבית העצומה הנדרשת, כדי להגיע למצב של שיתוף פעולה טוב בשיקום, ויעודדו את המשתקם. לעיתים אנו נתקלים בחוסר סבלנות מצד בני המשפחה למה שנראה כחוסר מוטיבציה של המחלים. אולם חוסר שיתוף הפעולה נובע לעיתים קרובות מחוסר הבנה של המגבלה הגופנית.
ההתנהגות הנכונה במקרה כזה צריכה להיות הסבר פשוט, אך ברור, הניתן בסבלנות רבה מאוד, עד אשר תהליך הגילוי של המצב הגופני החדש מתייצב. אין זה נדיר שיהיה צורך לחזור על המשפט עשרות פעמים: "אתה עברת אירוע מוחי, וכעת אתה שוכב במיטה כי אינך יכול להפעיל את היד והרגל", לפני שהאדם יתחיל להבין אותו. גם לאחר מכן הוא עלול להמשיך להתנהג כאילו הכל כשורה, ולנסות לדוגמא, לקום מהכיסא כאילו שתי רגליו עומדות לרשותו באותה מידה (ואז למצוא את עצמו למרבה ההפתעה על הרצפה). תהליך ההחלמה מאירוע מוחי מתחיל אם כן בתהליך הכרתי של לימוד והבנה לגבי המצב הגופני החדש, וכדי להשלים עמו במהירות נזקק החולה לכל הכישורים הקוגנטיביים האפשריים העומדים לרשותנו.
ההסבר ברמה הפיזיולוגית של הבעיה נובע מהדרגות השונות של מורכבות הנזק המוחי. אם השיתוק נובע רק מנזק במערכת המוטורית, יהיה תהליך הגילוי שלו פשוט יותר. אך אם נפגעה גם מערכת ההיזון החוזר התחושתי, הופך תהליך הגילוי והלימוד קשה שבעתיים. אז על החולה ללמוד להבין שידו, לדוגמא, אינה מתפקדת, מבלי שיוכל אפילו לחוש אותה. רק באמצעות התבוננות בעיניים והתנסות חוזרת הוא יגיע למסקנות המתאימות.
הסברים אלו, הגם שהם סכימטיים למדי, עלולים להוביל את הקורא לתחושה של ייאוש. ואולם במציאות אנחנו מסוגלים להתגבר על קשיים אלו היטב, גם אם התהליך דורש את מעורבות כל המרכיבים שצוינו. הבנת המחלים משפחתו עוזרת רבות בהצלחת מבצע זה.
חזרה לעמוד קודם
