דיכאון, חרדה ולביליות ריגשית

אצל פגוע מוח השכיחות של תגובות דיכאוניות גבוהה, עד מחצית מהנפגעים. המעקב אחר מחלימים מאירוע מוחי גילה, שרבים מהם יסבלו במהלך השנה הראשונה שלאחר האירוע מבעיות של מצב-רוח ירוד, חוסר עניין בחיי היומיום, ירידה בתיאבון והפרעות שינה ותלונות נוספות המאפיינות מצבי דיכאון.

נמצא שכיחות גבוהה של תלונות אלו גם בשבועות ובחודשים הראשונים שלאחר האירוע. ברור שתלונות אלו שכיחות בתקופה התת-חריפה גם על רקע הבעיות הרפואיות השונות, ושנסיבות ההחלמה מהאירוע מלוות בעצמן בחלק מתלונות אלו. האם יש מישהו שישן היטב בשבועות הראשונות במחלקה של בית-החולים? לאנשי המקצוע ברור שתגובות דיכאוניות בתקופה זו הן בחלקן הגדול גם תגובות של הסתגלות (אדפטציה), וניתן לראות בהן שלב של התאמה הכרחית למציאות הקשה. ההבדל בין תגובת הסתגלות לבין תגובה דיכאונית קשה יותר אינו באופיין, אלא במשכן. תחושות של רגשי אשמה בשל האירוע המוחי ותחושות של אי-יכולת להתמודד עם העתיד הצפוי, גם אם אינן מוצדקות, הן מובנות בשלב המוקדם של ההחלמה. התמיכה של המשפחה ושל הצוות המטפל נועדו לעזור למחלים להתמודד עם מחשבות והרגשות אלו, להתגבר עליהן תוך פרק זמן סביר, ולמנוע מצב שבו הן יהפכו למחשבות קבועות ויומיומיות. אף על פי כן, כורח המציאות – הצורך לנצל היטב את שלושת החודשים הראשונים שלאחר האירוע למאמצי ההשתקמות  - גורם לכך שלעיתים, כאשר אנו מתרשמים שהתגובה הדיכאונית מפריעה ליכולת לשתף פעולה בשיקום, אנו מתערבים גם באמצעים תרופתיים, בתרופות נוגדות דיכאון.

מבחן פשוט ושימושי להערכת קיום דיכאון אצל חולי שבץ הוא מבחן הGERIATRIC DEPRESSION SCALE המקוצר וכל אחד יכול למלא אותו בעצמו. כאשר למעלה ממחצית ההיגדים המרמזים על דיכאון נענים בחיוב אנחנו רואים בכך סימן לקיומה של בעיה כזו. 

השימוש בתרופות נוגדות דיכאון בחולי שבץ מועיל למצבי הדיכאון המוקדמים והמאוחרים כאחד אם כי צריך בדרך כלל להמתין מספר שבועות לפני שרואים את ההשפעה. ישנם רופאים הממליצים אף על שימוש מונע אולם דעה זו אינה מקובלת על הכלל. אם זאת מחקרים של התקופה האחרונה הראו שלתרופות נוגדות הדיכאון החדשות השייכות לקבוצת הSSRI (מעכבות ספיגת סרוטונין) יש כנראה השפעות חיוביות מעבר לתפקידן בשיפור מצב הרוח. מחקרים מצאו שהן מעודדות צמיחת תאים חדשים בהיפוקמפוס, האזור המוחי האחראי בין היתר על התגובות הרגשיות ושהן עשויות לעזור במניעת הווצרות קרישים בדם (מחקר זה נעשה בחולי לב) ושהשימוש בתרופות אלו בחולי דיכאון שלא על רקע שבץ מוחי צמצם את הנזק המוחי הכרוני שמחלה זו גורמת אצלם ואצל חולי דיכאון על רקע של שבץ מוחי הן מצמצות את הירידה קוגניטיבית שנגרמת עקב השבץ. 
    יש לצפות שממצאים אלו רק יגבירו את הנטייה להשתמש בתרופות נוגדות דיכאון גם אצל חולי שבץ הזקוקים להן. התרופות מקבוצה זו מועילות פחות או יותר באופן דומה וההבדל ביניהן מתבטא בתופעות הלוואי שלהן. חלקן מעוררות וחלקן דווקא מרדימות , לחלק השפעה מעוררת על התיאבון וחלק דווקא מדכאות אותו. תפקידו של הרופא המטפל הוא להתאים את התרופה המתאימה למטופל הספציפי.

השלב האחרון של התגובה הנפשית הוא שלב ההתאמה וההסתגלות למציאות החדשה. אובדן כושר מסוים, יכולת ההליכה למשל, הוא חלק ממציאות חדשה, והמחלים מפנה את האנרגיה החיונית שלו לכיוונים חדשים: מגבלות הנכות שנכפתה עליו. זהו השלב שבו אנו חייבים לספק למחלים הסברים מפורטים על בעיותיו ועל התוכניות לשיקומו. קביעת תוכנית פעולה מפורטת כזו היא השלב הראשון בהתמודדות בונה. המחלים מצידו מוכן לגייס את כל מרצו ויכולתו, כדי להתגבר על המוגבלות, ולא לשקוע ברחמים עצמיים. משפחתו מלווה אותו בקבלת ההחלטות ושותפות להן.

בנוסף לתגובה הדיכאונית לאחר אירוע מוחי, קיימות תגובות נפשיות נוספות, שלא קל להבחין ביניהן. מודעות לאפשרות קיומן מגדיל את הסיכוי לאבחון ולטיפול נכונים.

תגובה פסיכולוגית שכיחה לאחר אירוע מוחי, שרצוי להבדיל בינה לבין תגובה דיכאונית, היא תגובה של חרדה. הפתאומיות של האירוע והתוצאות הקשות שלו מערערות את הביטחון לגבי העתיד, וגורמות לפחד בלתי פוסק מהצפוי לנו. לפעמים מתעוררות טראומות קשות מן העבר, ומתערבבות באופן בלתי הגיוני עם המתרחש בהווה. אנשים שעברו חוויות קשות במלחמות מרגישים כאילו הם חוזרים לאותם מצבים. הטיפול במצבים אלו מחייב הסבר ברור של המתרחש ושל הצפוי להתרחש, תמיכה נרחבת בשיחה ובקרבה וטיפול בתרופות המתאימות למצבי חרדה.

מצב אחר שיש להבדילו מתגובה דיכאונית הוא מצב של איבוד העכבות הרגשיות. זהו מצב שכיח למדי לאחר נזק מוחי מפושט, והוא יכול להופיע גם לצד דיכאון. חלק מההתבגרות הנפשית והמוחית שלנו קשור בהתפתחות היכולת לעכב את הביטוי החיצוני של הרגשות שלנו. התינוק, החסר יכולת זו, פורץ בבכי בכל פעם שהוא חש בעייתיות כלשהי, כמו גם בצחוק בכל פעם שמשהו משמח אותו.אולם כבר בשנות הילדות הראשונות הוא לומד לעצור התפרצויות רגשיות כאלו. יכולת זו קשורה בהבשלה של מסלולים מוחיים מסוימים, הנמצאים בעיקר באונות הקדמיות של החציונים. ההרגשות אינן פוחתות משום כך, אך אנו לומדים לבטא אותן באופן המקובל בחברה. לאחר האירוע המוחי עלול המחלים לגלות קושי ניכר בשליטה על התפרצויות בכי, גם לאחר גירויים קטנים, כמו פגישה עם בן משפחה, והתנהגות זו מביכה אותו ואת הסובבים אותו. לאחר שמסבירים שמדובר בתוצאה של האירוע, קל יותר לקבל מצבים אלו. גם תרופות נוגדות דיכאון במינון נמוך עוזרות לרכישה מחדש של השליטה על הביטוי הרגשי.

מצב נוירולוגי אחר, שלעיתים מקשה עלינו את הבנת המתרחש בנפשו של המחלים, קשור באיבוד היכולת להביע את הרגשות באמצעות הבעות הפנים וגוון הקול (מימיקה ופרוזודיה). ליקוי כזה נוצר לעיתים אחרי אירוע מוחי שנפגע בחציון הימני. פני המחלים וקולו הופכים חסרי הבעה, ובני המשפחה מדווחים שהוא נראה מדוכא. ואולם, כאשר בודקים בדקדקנות את הרגשותיו ואת התייחסותו לסובב אותו, מגלים שאין זה כך.

לעיתים מתרחשים שינויים באישיות המחלים, המעוררים דאגה אצל בני משפחתו ואצל הצוות המטפל. ככלל אפשר לקבוע, שהאישיות שלנו היא אוסף ההרגלים ההתנהגותיים והחברתיים שלנו, והיא אינה צריכה להשתנות כתוצאה מאירוע מוחי. אדם שנטה להיות פסיבי לפני האירוע, סביר שיתנהג כך גם לאחריו, ואדם שנטה להיות פתוח וחברותי, ימשיך להיות כזה. אולם קיימת בכל זאת נטייה להדגשת התכונות, ותכונות שהיו לא נעימות בעבר עלולות להפוך לבלתי נסבלות. נטייה לחשדנות או לחוסר התחשבות בזולת, שהיו נסלחות בעבר, עלולות להפוך למכשול להצלחת התהליך השיקומי. שינויים כאלו באישיותו של המחלים מחייבים מידה רבה מאוד של סובלנות וסבלנות. לפעמים קל יותר להתמודד עם השינויים הגופניים, ואפילו עם השינויים הקוגנטיביים, מאשר עם השינויים הכרוכים בהדגשת קווים שאינם מחמיאים באישיותו של יקירנו.

אצל חלק מהמחלימים מופיעה נטייה לאימפולסיביות לאחר האירוע המוחי – היבט חדש באישיותם שלא היה לפני האירוע. מדובר כאן באיבוד היכולת לדחות סיפוקים, בדומה לאיבוד השליטה הרגשית. במקרה זה חוסר העכבות פוגע ביכולת לשפוט באופן נכון תוצאות של מעשים. כך למשל יכול אדם שהיה מוכר כשקול ומחושב לאבד תכונות אלו. אף שהוסבר לו, שאסור לו לרדת מהמיטה ללא השגחה, הוא חוזר ועושה זאת בכל פעם שמתעורר אצלו הצורך בכך, והתוצאה היא סיכון עצמי וריבוי תאונות נפילה. למרבה המזל, אימפולסיביות זו- חוסר היכולת לעכב ביצוע החלטות,היא תכונה חולפת, אולם בזמן שהיא קיימת נדרשים משאבים נוספים, כדי להגן על ביטחונו של המחלים.

 חזרה לעמוד קודם