חולי פרקינסון לומדים בעצמם שישנם טריקים לא מעטים העוזרים להם בניידות.
1. ראשית כל , הפעילות הגופנית מיטיבה מאוד עם מחלת פרקינסון. כבר בשלבים המוקדמים של המחלה צריך לעבור לרמת פעילות גופנית מיטבית שתכין את החולה לקראת המשיך המחלה. כמובן שאם לא עסקת בפעילות גופנית לפני כן לא תתחיל מיד בפעילות מאומצת אבל המטרה שעומדת לפני חולה פרקינסון שזה עתה נודע לו על מחלתו היא לשפר את הכושר הגופני שלו ולהרגיל עצמו לפעילות גופנית יומית. צעידה היא הפעילות הבטוחה והמועילה ביותר וחשוב להקפדי על טילטול ידיים רחב במהלך הצעידה. מוצלחת במיוחד היא צורת התעמלות - צעידה מיוחדת הנקראת צעידה נורדית (סקנדינבית) שמשתמשים בשני מקלות צעידה קלים המחייבים הרמת הידיים גבוה בכל צעד.
השפעתה של הפעילות הגופנית הוכחה במחקרים מבוקרים כשוות ערך להשפעה של מנת תרופות מקובלות (דופיקר). במחקר זה השוו השפעה של 40 דקות רכיבה על אופני התעמלות קבועות (כפי שמוצאים במכון כושר ואפשר לרכוש גם לבית, במהירות של 85 סבוב לדקה כך שקצב הלב היה ברמה של 70% מהדרישה המקובלת לגיל במאמץ) להשפעת מנת תרופות הויא הייתה כאמור זהה. בכלל, תרגול ביתי נמצא מועיל לחולי פרקינסון ובמיוחד בתחום שיפור שווי המשקל שלהם. תגלית מעניינת מאוד של הזמן האחרון היא שחולי פרקינסון בשלב מתקדם של מחלתם, שבו הם עלולים לסבול מתופעות של "הדבקות" לרצפה (FREEZING ) מסוגלים עדיין לרכב על אופניים לאורך ק"מ ! זה פותח להם אפשרות לשמור על הכושר הגופני גם כאשר מחלתם מתקדמת.
2. המרחב הפתוח מיטיב עם הליכתם של הסובלים מפרקינסון. ישנה השערה די מבוססת שחלק מבעיות הניידות אצל חולי פרקינסון נובעות מהפרעה בתפיסה המרחבית שלהם הגורמת להם לחוש את המרחב כצר יותר מאשר הוא באמת. כתוצאה מכך הם מתקשים להתחיל בצעידה, תופעה הנקראת FREEZING, ממש כמו אדם העומד מול פתח צר ומאט את קצב צעידתו כדי לא להתקל במעבר. נובע מכך שבדירה שחדריה הקטנים מחייבים את החולה לפגוש במבטו את הקירות על כל שעל הופכת גם הליכתו לקשה יותר מאשר כאשר הוא הולך באולם פתוח. הדבר נכון גם לגבי המעברים בדירה - פתחי הדלתות והמעברים בין הרהיטים. נובע מכך שככל שהדירה רחבה יותר וככל שהמעברים רחבים יותר כך תקל על החולה הצעידה בתוכה.משום כך יש הגיון בהרחקת רהיטים מיותרים ואפילו הוצאת דלתות מציריהן כדי להרחיב את רוחב המעבר בין החדרים. עוד נובע מכך שאסור לשפוט מאופן הצעידה של החולה באולם פיזיוטרפיה על אופן צעידתו הצפוי בבית ולהיפך. צעידה לא מיטבית בבית אינה מלמדת על הצעידה הצפויה באולם רחב של הקניון השכונתי או ברחוב.
3. בטהובן טען שמוזיקה חשובה מפילוסופיה וחולי פרקינסון מגלים להפתעתם שריקוד לצלילי מוזיקה מוכרים הופכים את צעדיהם לקלים ומהירים מאשר היו רגילים. המנגנון לתופעה זו אינו מובן אבל זה לא צריך להפריע לסובלים מהמחלה לנצל אותה למטרותיהם: תרגול גופני וסתם צעידה בבית וברחוב יכולים להיעשות קלים ונעימים יותר לצלילי מוזיקה קצבית ואפילו מרשים קלסיים המושמעים דרך אוזניות MP3 או רמקולים ברדיו. ריקוד על כל סוגיו צריך להיות בראש רשימת פעילויות הפנאי שלהם. מחקרים בהם נוסו שיעורים קצרים של לימוד ריקוד (משום מה ריקוד הטנגו נמצא מועיל במיוחד..) הוכיחו שזו השקעת זמן כדאית לחולי הפרקינסון שעסקו בה. גם ללא לווי מוסיקלי לומדים חולי פרקיסון ובני זוגם שפקודה קולית בנוסח "קדימה צעד" או "שמאול- ימין" יכולה להוציא אותם ממצב של קיפאון וקושי להתחיל בצעידה.
4. השפעת התמונה החזותית על התנועה במחלת פרקינסון מתבטאת לא רק בהיבט של המרחב הנשקף לעינינו אלא גם בעוד היבט מעניין הקשור לקונטרסט. כאשר חולה פרקינסון עומד מול רצפה המכוסה באריחים שצבעם מתחלף לסרוגין - למשל משחור ללבן וחזרה - קל לו יותר לצעוד מאשר בעמדו מול רצפה שצבעה אחיד! התופעה מנוצלת במכוני פיזיותרפיה המטפלים בחולי פרקינסון על ידי כך שמציירים על הרצפה פסים שחורים שבינהם מתבקש המטופל לבצע את צעדיו. משקפיים מיודות שפותחו בטנכיון בחיפה מאפשרות לחולה לראות משבצעות כאלו על הרצפה בכל כוון צעידה להקל לו לבצע את צעדיו. 'הטריק' הזה חשוב במיוחד בשלב המתקדם של המחלה כאשר החולה מתחיל לסבול מתופעות של 'קיפאון' שמקשות עליו להתחיל צעד וגורמות לו לחוש כאילו 'נדבקו' רגליו לרצפה.
חזרה לעמוד קודם
.
