תרופות

כמה מילים על נטילת תרופות אצל אנשים מבוגרים..
    כבר כילדים למדו אותנו שתרופות אינן "סוכריות" אבל כדאי מאוד להיזכר בכך שוב כמבוגרים! מרבית הטעויות התרופתיות הקשות קורות באוכלוסייה המבוגרת. זה נכון אפילו בבתי החולים, שם האחריות היא על הצוות הרפואי! שליש מהטעויות בבתי חולים מתרחשות אצל בני 65 ומעלה. טעויות בנטילת תרופות הפכו לסיבה שאי אפשר להתעלם ממנה לתחלואה ואף לתמותה. משום כך חשוב כל כך להכיר את ה"סוכריות" האלו..

תרופות בשימוש לאחר שבץ מוחי

אספירין, קרטיה:
    זוהי התרופה החשובה ביותר בשימוש לאחר אירוע מוחי שנגרם עקב קריש שסתם כלי דם במוח וגרם לשבץ או אוטם מוחי. בלשון העממית אנו מכנים אותה תרופה ה"מדללת" את הדם וכוונתנו שלאספירין תכונות המעכבות את תהליך הקרישה ומפחיתות את הסיכון להיווצרות קרישים בתוך כלי הדם בערך בשלושים אחוז. פעולתו של האספירין אינה ספציפית לכלי הדם המוחיים. אנו משתמשים בו לאותה מטרה גם בבעיות של כלי דם בלב.  אם נוטלים "יותר מדי" אספירין אזי, יתכנו תופעות לוואי כמו דמומים מכלי דם בעור, בקיבה ולמעשה בכל מקום בגוף. כשישה אחוז מהנוטלים תרופות אלו יסבלו מתופעות לוואי כאלו, למשל דימומים תת עוריים שיופיעו ככתמים סגולים באזורים שונים של העור, וזה ישמש כנורת אזהרה מפני דרגות קיצוניות יותר של דימום כמו דימום במוח שלהן משמעות מסוכנת בהרבה. במקרים כאלו אנו מצמצמים או מפסיקים את השימוש באספירין גם אם בכך אנו חושפים את המטופל שוב לסכנת היווצרות קריש משום שהסכנה בשימוש בתרופה גדולה על התועלת ממנה. ככלל אנו מנסים להשתמש במינון הנמוך ביותר של אספירין ובמקרים רבים מספיק לקחת מינון של 75 או 100 מ"ג (מיקרופירין או קרטיה). בכל זאת במקרים אחרים ולפי שיקול דעתו של הרופא יקבל המטופל מינון גבוה יותר של אספירין (325) ואז נשתדל שהתרופה תינתן בכדורים המכוסים בכיסוי המונע מהם להתפרק בתוך הקיבה (ENTERIC COATED או BUFFERED ) כדי להקטין את הסיכון לדמם מהקיבה. בכלל, אנשים שסבלו בעבר או סובלים בהווה מכיב קיבה המתבטא בצרבות, כאבי בטן ובחילות חייבים להתייעץ עם רופאם בקשר לנטילת תרופות כמו אספירין. את האספירין נוטלים פעם ביום, אחרי האוכל. בדרך כלל לאחר שהוחלט שיש מקום לקחת תרופה זו כטיפול מונע מפני אירועים מוחיים או לבביים נוספים ,אין מפסיקים להשתמש בה בהמשך חיינו ,אלא עם כן כאמור התפתחה תופעת לוואי או עברנו להשתמש בתרופה חלופית בעלת תכונות דומות. לגבי הפסקת אספירין לצורך ביצוע פעולות רפואיות אחרות ראה הדבר אפשרי בעזרת מעבר לטיפול בזריקות של חומרים כמו קלקסן (ראה למטה) עד ערב יום הניתוח אבל הפסקת אספירין שלא לצורך ללא מתן תרופה חלופית מעלה באופן משמעותי את הסכון לשבץ חוזר ואסורה ללא הוראה ברורה מרופא.  

פלויקס (קלופידרוגל): 
    תרופה חדשה יותר, דומה בתכונותיהן לאספירין, כלומר "מדללות דם" שנועדה לאנשים שפתחו רגישות אלרגית כלפי האספירין ומנועים על כן מלקחת אותו. אין הבדל משמעותי ביניהן לאספירין מבחינת הסיכון לדימומים ועל כן הן ניתנות בראש ובראשונה במקרים של אלרגיה לאספירין. אולם כאשר על אף נטילת האספירין ארע אירוע חוזר אנו מחליפים את האספירין ונותנים לתרופה החדשה הזו אפשרות להוכיח עצמה. מאחר ומנגנון פעילותה שונה במקצת מזה של האספירין ישנם מקרים, בעיקר לאחר אוטם לבבי, בהם משלבים את שתי קבוצות התרופות בטיפול.השילוב של שתי התרופות מדדלו השם ביחד - אספירין ופלויקס - מקבול לתקופה קצרה אחרי אוטם לבבי ואינו מקובל אחרי שבץ מוחי בהיותו מגדיל את הסכון לדימום ללא שהוא מגדיל במקביל את ההגנה מפני שבץ. יעילות של שילוב כזה במקרה הספציפי של ארוע מוחי הקשור לפרפור פרוזדורים שבו החולה אינו מתאים למתן קומדין (ראה להלן) עדיין נבדקת. החל מ2009 נכנס הפלויקס לסל התרופות לא רק למקרים של אלרגיה לאספירין אלא גם למקרים של ארוע מוחי חוזר שארע על אף טיפול באספירין. לאחרונה התעוררה שאלה מסוימת לגבי יעילות התרופה אצל חלק מהאוכלוסייה בגלל נטייה גנטית לפרק את התרופה מהר מדי בכבד. מאחר ובדיקה גנטית של נטייה כזו היא יקרה מדי לבצוע אצל כל אחד הועלתה אפשרות לבדיקת קרישות של תשיות תחת השפעת התרופה אולם הנושא כולו נמצא עדיין בבדיקה.   

הפרין, קלקסן, קומדין:
      גם אלו תרופות "מדללות דם" שנועדו לצמצם את הסיכון להיווצרות בלתי רצויה של קריש באחד מכלי הדם אולם מנגנון פעילותן שונה וחזק בהרבה מזה של האספירין ודומיו. בשעה שהאספירין ודומיו פועלים על מערכת הצמדות הטסיות, תאים בעלי תפקיד בהיווצרות הקריש הנמצאים בתוך דמנו, פועלים הקומדין וההפרין על שרשרת הריאקציות הביוכימיות המפעילות את מנגנון הקרישה ומפחיתות את הסיכון ליצירת קריש בערך בשבעים אחוז. כלומר קבוצת תרופות זו חזקה מקבוצת האספירין פי שתים ויותר. באופן לא מפתיע גם הסיכון לדמם ממקומות אחרים בגוף גבוה יותר ועל כן אלו תרופות הניתנות רק באותם מיקרים בהם הסיכון לשבץ גבוה באופן כזה שיצדיק את הסיכון שבנטילתן.
    מדובר באותם חולי שבץ שאצלם נמצא מנגנון תסחיפי לשבץ, כלומר הקריש נוצר במקום אחר בגוף, למשל בלב ומשם ניתק חלקיק שלו, תסחיף או אמבוליה וזורם לכלי הדם של המוח. המצב השכיח ביותר מסוג זה נקרא פרפור פרוזדורים שלא מגורם מסטמי והוא מאופיין בקצב לא סדיר של עבודת הלב. בחולים אלו הסיכון לשבץ תסחיפי מגיע ל5% בבני 75 והוא גבוה במיוחד כאשר בנוסף לסיכון התסחיפי קיימים גם גורמי סיכו נוספים כמו יתר לחץ דם, סוכרת ומחלת לב כלילית. ההבדל העיקרי בין שלושת התרופות בקבוצה זו הוא באופן המתן שלהן: ההפרין הקלקסן ניתנים באמצעות זריקה והקומדין ניתן באמצעות כדור. לאחרונה נמצא שמתן קומדין במינון נמוך יכול להועיל למניעת קרישים ברגליים, אחד הסיבוכים המסוכנים אצל אנשים המרותקים למיטתם. יכול להיות שלאור זאת יגבר השימוש בתרופה בקרב מחלימי שבץ הנמצאים באשפוז שיקומי.לא מומלץ להרבות באכילת מאכלים "ירוקים" כשנוטלים תרופות אלו משום הם מכילים כמות רבה של ויטמין K: תרד, חסה, ברוקולי, אספרגוס, שעועית ירוקה, כרוב מסולסל וכרוב רגיל, שמן זית וכמו כן תפוח עץ ירוק, קיווי, עדשים וגם כבד אווז. השפעת הוויטמין במאכלים אלו כשהם בצורתם הקפואה חלשה יותר. אלכוהול מוריד רמת התרופה בדם.
     בכל מיקרה יש צורך לעקוב אחר רמת ההתקרשות של הדם באמצעות בדיקות דם המתבצעות בכל המעבדות ויש לבצע אותן בתדירות של אחת לשבוע עד אחת לחודש. בגלל חשיבותו של הנושא נקדיש לו סעיף לחוד. קישור לסרטון הדרכה באנגלית בקשר לטיפול בקומדין.

תרופות בשימוש במחלת פרקינסון

סלג'ילין(ג'ומקס) ורסלג'ין (אזילקט):
     אלו תרופות המשמשות לשלב המוקדם ביותר של מחלת פרקינסון, לאחר שהרופא אבחן אותה ולפני שהיא גורמת להגבלה בתפקוד היומי. מטרתן לעכב את התפתחות סימני המחלה ולדחות את התחלת הטיפול בדופיקר. הצלחתן לעכב את התפתחות המחלה הוכחה פחות או יותר אבל הצלחה זו היא עדיין נמצאת במחקר. אין להן כמעת תופעות לוואי אם כי האזילקט , החזק פי כמה מהג'ומקס, מסוגל לגרום לעיתים לתופעות לוואי במערכת העיכול והעצבים וכדאי להתחיל בטיפול בו במינון נמוך, בעיקר אצל קשישים. האזילקט הומלץ גם לשלבים מתקדמים של המחלה. החל משנת 2010 נכנס האזילקט לסל התרופות.  

אמנטדין (פקמרץ, פריטרל):
    היא תרופה הממריצה את שחרור הדופמין מהתאים בהם הוא נוצר. יש רופאים המשתמשים בה בתור התרופה הראשונה בשלב שבו המחלה מתחילה להשפיע על התפקוד היומי ולפני שמתחילים טיפול בדופיקר אולם השפעתה חלשה מזו של הדופיקר. גם היא עלולה לגרום לבלבול והפרעות שינה וכמו כן היא עלולה לגרום לבצקת בקרסוליים. בשלב המאוחר של המחלה היא ניתנת לפעמים כטיפול בתנועות הבלתי רצוניות (דיסקינזיות) הנגרמות ע"י תכשירי הדופא.

רופינורול (רקיפ), פרמיפקסול, קברגולין וברומוקריפטין (פרלודל)
     אלו תרופות מעוררות דופמין . תרופות אלו אינן משמשות לייצור הדופיקר, החומר החסר במוחו של חולה פרקינסון אלא הן פועלות במקומו על אותם חלקי מוח בהם הוא אמור לפעול. בסופו של דבר פעילותם דומה ואפשר לתת אותן במקום הדופיקר או הלבודופה אולם לעיתים קרובות יותר הן ניתנות כתוספת. יש המתחילים את הטיפול התרופתי בתרופות אלו ועוברים רק בשלב מאוחר יותר לדופיקר ויש רופאים המנצלים אותן כדי לבצע שינויים עדינים במינו של דופיקר כאשר פעילותו הופכת בלתי סדירה עם השנים. בסופו של דבר גם תרופות אלו גורמות לאותן תופעות לוואי כמו הדופיקר, בחילות ובלבול, ואופן נטילתן מחייב תשומת לב רבה אולם בשלב הראשון , בעיקר אצל צעירים, הן יכולות לשמש לטיפול בבעיות המוטוריות של המחלה כמו גם לטיפול בבעיות של מצב רוח ירוד עד כדי דיכאון.     

טריהקסיפנידיל(ארטן) ותרופות אנטיכולינרגיות אחרות:
    אלו תרופות ותיקות שהיום ממעטים לנצל אותן, בעיקר אצל הקשישים, בגלל נטייתן לגרום כתופעת לוואי לבלבול, עצירות, יובש בפא ועוד. כאשר מחלת פרקינסון מתבטאת בעיקר ברעד קשה והחולה אינו מבוגר מדי אפשר לנסות תרופות אלו כדי לצמצם את הרעד. לפעמים נוח לנצל את תופעת הלוואי שלהן המתבטאת ביובש בפא כאשר החולה מתלונן מאוד על עודף רוק. זה יכול להיות שימושי גם אצל חולי שבץ המתקשים לבלוע את הרוק אולם הרופא חייב לשקול את היתרון מול הסיכון.

 אנטקפון(קומטן)
    זוהי תרופה המגדילה את השפעת הלבודופה המוחי על ידי עיכוב הפרוק הטבעי שלו. היא ניתנת ביחד עם כל מנה של דופיקר שהחולה נוטל ומאריכה את משך פעילותו. באופן זה אפשר להוריד את מינון הדופיקר כאשר הוא מתחיל להיות בעייתי עקב תופעות לוואי כגון הפסקות פתאומיות של השפעתו (מצבי OFF) או תנועות בלתי רצוניות (דיסקינזיות) הקורות אצל כעשרים אחוז מהמטופלים בו לאחר 5 שנות טיפול (אף שגם התרופה עצמה עלולה לגרום להם!). מחקרים של השנה האחרונה הראו שמתן 200 מ"ג של התרופה ביחד עם כל מנת דופיקר מצמצם את הנכות המלווה את המחלה ומגדיל את מספר שעות הOFF שבהן המטופל פעיל. התרופה אינה גורמת כמעת לתופעות לוואי בלתי רצויות ותופעת הלוואי השכיחה ביותר (12% מהמטופלים) הייתה שלשול. לאור הצלחתה צפוי שבעתיד הקרוב נראה שילובים של תרופה זו עם דופיקר או לבופר באותו הכדור.

אפומורפין:
    זוהי תרופה ותיקה שכדאי לדעת על קיומה גם אם אינה בשיווק מסודר בארץ. ייחודה באפשרות להזריק אותה בזריקה תת עורית פשוטה שגם החולה יכול לבצע (במזרק רגיל או בעזרת מזרק אוטומטי)  ובעוצמתה הנכרת ביחס לתרופות מעוררות דופמין אחרות. היא שימושית עבור חולים בשלב מתקדם של המחלה הזקוקים להשפעה נוספת של הטיפול התרופתי במצבים בהם כדורי הדופיקר מפסיקים באופן פתאומי להשפיע (מצבי OFF). למשל כאשר המטופל מתקשה לבלוע את התרופות הראשונות של הבוקר הוא יכול לקבל זריקה של אפומורפין שתשפר את תפקודי הבליעה למשך השעה הקרובה. מאחר והיא מתחילה לפעול תוך מספר דקות היא מקלה מאוד על החולה הנתון במצוקה עקב הפסקת השפעת התרופות האחרות שלו. יש לזכור שלתרופה תופעת לוואי אפשרית של בחילה אותה מצמצמים על ידי מתן תרופה מונעת בחילה (מוטיליום) ביומיים שלפני התחלת הטיפול באפומורפין ואחר כך.  

תרופות בשימוש במחלת אלצהיימר

 חזרה לעמוד קודם