שאלות שכיחות
לנוחיותכם, אספנו כאן שאלות שלכם הנוטות לחזור על עצמן שהופיעו במשך שלוש שנות קיומו של פורום השאלות.
שאלה: "האם מותר לי לקיים פעילות מינית אחרי אירוע מוחי?"
תשובה: פעילות מינית לאחר אירוע מוחי אינה מסכנת באירוע נוסף. מי שקיים פעילות מינית לפני שחלה, יכול להמשיך בה ללא חשש לאחר תום תקופת ההחלמה הראשונית, כאשר מצבו מוערך כיציב על ידי הצוות המטפל. כל מי שהחלים באופן סביר מבחינת כושר הניידות ומבחינת השליטה על הסוגרים יהיה מסוגל ליהנות מפעילות מינית לאחר האירוע. כל מטופל שיכול לעמוד בשינויי לחץ הדם המתרחשים בעת הפעילויות היומיומיות האחרות, יוכל לעמוד ללא קושי גם בשינויים הקורים בעת קיום יחסי מין. לחולים במחלות לב או למחלימים מאירוע מוחי דימומי, הקשור בקשר הדוק לשינויים בלחץ דם, מומלץ להיוועץ ברופאיהם.
החלמה חלקית של חולשת היד והרגל יכולות לחייב שינוי בתנוחות שבהן היו מורגלים לפני האירוע. קושי בקיום יחסי מין מלאים אינו מונע מגע אינטימי בין בני הזוג. הפרעות התחושה ביד או ברגל אינן פוגעות בתחושה באזורים אינטימיים. עיקר הקשיים שבהם נתקלים בני זוג המעוניינים לקיים יחסי מין לאחר אירוע מוחי הם פסיכולוגיים: חרדה ודיכאון, התמודדות עם תדמית גוף שהשתנתה וחוסר אמון באטרקטיביות כלפי בן הזוג. ההצלחה להתגבר על המכשולים הפסיכולוגיים היא אתגר משותף של בני הזוג. אם לשניהם עניין בקיום יחסי מין, עליהם לשוחח בכנות על הרגשותיהם, ולא לחשוש לקבל ייעוץ ממומחים. המחקר של הפעילות המינית בגיל המבוגר ולאחר מחלה מראה בבירור, שגם כאשר קיימות בעיות פיסיות בקיומה של פעילות כזו, אין פירושו של דבר שהחשק לקיימה נעלם, והמאמץ לממשו כדאי.
בעיות נוספות העלולות לעמוד בפני החזרה לפעילות מינית אחרי השבץ קשורות בתופעות לוואי של התרופות, בעיקר תרופות מסוימות ליתר לחץ דם ותרופות מסוימות נגד דיכאון. בכל מיקרה שבו הגבר המטופל חפץ ביחסי מין ונתקל בקושי בהגעה למצב של זקפה עליו להיוועץ עם רופאו לגבי אפשרות זו והאפשרות לשנות את הרכב התרופות שהוא נוטל.
במקרים מסוימים ניתן להמליץ על שימוש בתרופות החדשות המשפרות את זרימת הדם באבר המין, כדוגמת הויאגרה, בתנאי שהמטופל אינו נוטל תרופות אחרות האסורות בשילוב איתן דוגמת ניטרטים הנלקחים במקרים של תעוקת חזה (אנגינה פקטוריס).
במרפאות לטיפול מיני הקיימות בכל מרכז רפואי גדול (של בי"ח או בקהילה) הצטבר ניסיון רב ומועיל בנושאים אלו וכדאי מאוד לקבל מהן יעוץ במקרים בהם קיים רצון ליחסי מין ונתקלים בקשיים.
שאלה: " האם מותר לי לנהוג אחרי אירוע מוחי או בנוכחות מחלה נוירולוגית כרונית אחרת?"
תשובה: החוק מחייב כל נהג שחל במצב בריאותו שינוי שעלול להשפיע על כושרו לנהוג – להודיע על כך למשרד הרישוי. בעקבות ההודעה הוא יוזמן על ידי המכון לבטיחות בדרכים של משרד התחבורה (מלב"ד) לבדיקה רפואית. רק לאחר שייבדק ויימצא כשיר הוא יוכל לשוב ולנהוג ברכבו. אי-עמידה בתנאים אלו עלול לסכן את תוקפו של רישיון הנהיגה ושל ביטוח הרכב שלו. חשובה מכך העובדה שהוא מסכן את עצמו ואת הזולת. הנהיגה לאחר אירוע מוחי אינה פעולה מובנת מאליה, גם כאשר מדובר בנהג ותיק ובאדם שלכאורה אינו סובל מנזק קבוע כתוצאה מן האירוע. נהיגה היא פעילות המשלבת בתוכה רמה גבוהה מאוד של מיומנויות מתחומים שונים, החל מקואורדינציה מוטורית, תפישה מרחבית וחזותית, זמני תגובה וכלה בכושר לקרוא את כל סימני הדרך והתמרורים ולפענח אותם. כל אחת מהמיומנויות האלו עלולה להיפגע, מבלי שהנהג יהיה מודע לכך. מיותר לציין שמצב של חולשה או ירידה בתחושה במחצית הגוף או מצב של עיוורון במחצית שדה הראייה מציבים גבול ברור לצורך להימנע מנהיגה. מאחר שמרבית הנפגעים באירוע מוחי הם בגיל מתקדם, אין זה נדיר שחלק מהמיומנויות הדרושות לנהיגה בטוחה היו לקויות מעט כבר לפני האירוע, אך הן לא מנעו מלנהוג בגלל הניסיון הרב שרכש הנהג הוותיק. פירושו של דבר, שגם ליקוי קל יחסית, שנגרם על ידי האירוע, עלול להפוך, על רקע הרמה התפקודית הקודמת, להפרעה משמעותית בבטיחות הנהיגה. כאשר יש צורך בטיפול בתרופות אנטי-אפילפטיות לאחר אירוע מוחי, כתוצאה מהתקף אפילפטי או חשד לכזה, אוסר החוק לנהוג עד שיחלפו שנה עד שנתיים לפחות ללא התקף. גם אז יש צורך לקבל אישור מן המכון לבטיחות בדרכים. ככלל, טוענים המומחים, אין מקום לנסות לשוב לנהיגה אם לא נהגו אותם הנהגים באופן שגרתי בשלושת החודשים האחרונים לפני האירוע. כמו כן, יהיה זה סביר שלא לנסות לחזור לנהיגה עד לאחר כשלושה חודשים מיום האירוע, במקרה של אירוע מוחי "ממוצע", הדורש תקופת החלמה של חודש.
הבעיה לא פחות חמורה אצל חולי פרקינסון הסובלים משילוב של בעיות מוטוריות עקב ההאטה התנועתית הנובעת מהמחלה ובעיות בתחום הקוגניטיבי כגון האטה בעבוד התמונה החזותית המרחבית שנצפית על ידם. תאונות דרכים שכיחות אצלם פי שלוש מאשר באוכלוסייה הכללית, תואמת הגיל, וגם הם צריכים מיוזמתם לפנות למלב"ד לקבל אישור להמשיך בנהיגה. ברגע שחולה פרקינסון חש שנהיגתו מדתרדרת חובה עליו לפנות לאיש מקצוע כגון מורה לנהיגה כדי לעבור הערכה מקצועית של נהיגתו טלקבל היזון חוזר אוביקטיבי לגבי בטיחות התנהגותו בכביש. יש היום מרפאות בעיסוק המתמחות בהדרכת חולים נוירולוגים לנהיגה (למשל בבי"ח ביילנסון בפ"ת) ואפשר לפנות אליהן לקבל הערכה כזו. בעתיד צפויים להתפתח מכוני סימולציה שיאפשרו בצוע מהיר ומהיימן של הערכה כזו ללא סכנה לנהג ולסביבתו.
הצעדים ההגיוניים שאותם יש לנקוט אם מעוניינים לחזור לנהוג :
א. קבלת חוות דעת של רופא מומחה. לצורך מתן חוות דעת כזו יזדקק הרופא לבדיקה נוירולוגית מפורטת, שתכלול גם כמה היבטים נירופסיכולוגיים. הוא יבקש מהנבדק להעתיק צורות שונות, לצייר אותן מהזיכרון, יבדוק את ההבחנה החזותית והשמיעתית ואת הבנת הסימנים ותמרורי התנועה, במטרה לנסות לחזות את ההצלחה של הניסוי המעשי. כיום ישנן גם מרפאות בעיסוק הרוכשות מיומנות ספציפית בהערכות כאלו. יש מקום גם לקבלת חוות דעת מרופא עיניים שכן השילוב של בעייה בראייה עם בעיה נוירולוגית בתפיסה החזותית או המרחבית בעייתי במיוחד לנהיגה התקינה. לעיתים הבעיה אינה פשוטה לפיענוח כמו למשל בעייה של ראייה אצל חולה פרקינסון המתקשה הן ברמת התפיסה המרחבית, מהירות העיבוד החזותי וההבחנה בעצמים בשעות דימודים ותנאי תאורה לא טובים אחרים. זוהי חובתו של החולה ובני משפחתו לצמצם למקסימום את ההשפעה של לקויים כאלו ואם המצב עדיין בעייתי להסיק את המקנה המתבקשת לגבי המשיך הנהיגה.
ב. קבלת חוות דעת של מורה לנהיגה. כל מורה לנהיגה מוסמך בזכות הכשרתו המקצועית ובזכות מתקני הבטיחות שברכבו לתת חוות דעת פרטית לנהג על מיומנותו בנהיגה. בעת הצורך אפשר לשפר את הנהיגה בעזרת כמה שיעורים.
ג. פנייה לרופאי המכון לבטיחות בדרכים, כדי לקבל את הסכמתם להמשך הנהיגה. הסכמה זו מותנית לעיתים בבדיקות תקופתיות ובהתקנת אביזרי עזר במכונית.
חזרה לעמוד קודם
