הזנחת צד ובעיות תפיסה חזותית אחרות
זהו נושא מורכב, הדורש הכנה מקצועית רבה של המטפלים במחלימים מאירוע מוחי. יש בהחלט מקום לכך, שגם למחלים עצמו או לבני משפחתו יהיו מושגי יסוד בתחום זה. הבנתנו את הבעיות המתרחשות בתחום זה התרחבה רק בעשרות השנים האחרונות. להבדיל מהפרעות שפה, הגורמות לנכות מיידית וברורה, גורמות הפרעות בתפישה החזותית והמרחבית לנכות, שגם העוסקים בתחום לא תמיד היו מודעים להן.
כבני אדם אנו שייכים לאותם בעלי חיים שאצלם חוש הראייה זהו האמצעי העיקרי לחקר הסביבה. זהו אמצעי נוח מאוד, משום שהוא מאפשר לנו לחקור את הנעשה ממרחק בטוח, ובאמצעות תנועות העיניים, הראש והגוף מתקבל מידע רב הבא מכל הצדדים, כולל מאחור. אולם בדומה למכשירים אלקטרוניים משוכללים, יש לתחכום זה מחיר, המתבטא במידת המורכבות של המערכת האוספת את המידע ומנתחת את משמעותו עבורנו. ככל שהמערכת, מורכבת יותר, כך רבות יותר האפשרויות לתקלה.
מערכת התפישה החזותית מורכבת מהאיבר הקולט את גירויי האור והצבע – העיניים – וממסלולים עצביים המובילים את הגירויים האלו לאזורים האחוריים של המוח, שם נמצאים מרכזי עיבוד ראשוניים ומשניים, שתפקידם להפוך את שלל האורות והצבעים לתמונה בעלת משמעות. אנו יודעים כיום שמרכזי העיבוד המשניים מטפלים כל אחד בהיבט אחר של הראייה: מקום התמונה במרחב, זיהוי התמונה מבחינה מושגית ואחר כך מתן שם לתמונה, זיהוי מידת ההיכרות שלנו עם התמונה, למשל, האם אלו פנים מוכרות או שזהו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בהן, ועוד. בגלל חשיבתו של חוש הראייה לקיומנו, יש למערכת התפישה החזותית השפעה מעבר לתחום הראייה. השפעה זו מתבטאת בהבנתנו את המרחב הפנימי שלנו ואת המרחב החיצוני לנו. אלו הם הקואורדינטות שבתוכן אנו חיים ופועלים. גם כאשר אנו עוצמים את עינינו, או כאשר ראייתנו נפגעת עקב מחלה בעיניים, עדיין יש לנו תמונת מצב ברורה של מקומנו במרחב, או תדמית גוף ברורה של עצמנו. במילים אחרות, הדמיון החזותי לא בהכרח נפגע כאשר נפגעת הראייה, ותמונת העולם המרחבית שלנו ממשיכה להיות הבסיס להבנתנו את העולם.
כאשר סתימת כלי דם בחלקים האחוריים של החציונים גורמת לנזק באזורי המוח האחראיים לביצוע פעולות מתוחכמות אלו, עלול המחלים מאירוע מוחי לחוות חווית משונות ביותר. ההפרעה השכיחה ביותר הנובעת מפגיעה במסלולי הראייה נקראת המיאנופיה. במקרה זה מאבד הנפגע את יכולת הראייה במחצית שדה הראייה הנמצאת בדרך כלל בצד שבו נוצר שיתוק. חשוב להבין שמדובר בשדה הראייה המשותף לשתי העיניים. לעיתים ההרגשה של הנפגע היא כאילו נפגעה הראייה בעין אחת, למשל בעין שמאל, אך למעשה נפגעת הראייה בצד השמאלי של שדה הראייה בשתי העיניים. לפעמים המיאנופיה אינה גורמת לנכות כלל, משום שבעזרת תנועות מהירות של העיניים והראש ניתן לכסות היטב את כל טווח הראייה, והנפגע אפילו אינו חש בליקוי. בדרך כלל חש הנפגע שמשהו אינו תקין בראייתו, אך הוא מתקשה להגדיר את הבעיה. במקרים אחרים, כאשר אנו מאבדים גם את יכולת התיקון של תנועות העיניים, נוצרת בעיה של אי-שימת לב למתרחש בצד העיוור. הנפגע מתנהג כאדם שאינו יודע שהוא אינו רואה את הצד השמאלי של הדברים, וצריך להזכיר לו שוב ושוב להתבונן שמאלה (או ימינה, לפי המקרה), כדי שבעזרת הצד התקין של שדה הראייה שלו יראה את המונח לפניו, למשל את האוכל בצד שמאל של המגש או את המחצית השמאלית של השורה בעיתון.
קיימות גם הפרעות אחרות, נדירות יותר, הנובעות מפגיעה באזורים ספיצפיים של מערכת התפישה החזותית. לעיתים אנו עלולים לסבול מניתוק הקשר ההכרחי בין האזור המוחי האחראי על יכולת אחת לאזור מוחי סמוך, האחראי על יכולת רלוונטית אחרת. למשל, אנו עלולים לאבד את היכולת לקשור את תמונת החפץ שאנו רואים עם השם המתאים, אך עדיין נוכל לתאר אותו ואת אופן השימוש בו, או שאנו עלולים לאבד את הקשר בין החפץ הנראה עם הזיכרון הנכון של השימוש בו, ואז לא נדע לזהות אותו. לעיתים אנו מאבדים את היכולת לחבר ביחד את כל המרכיבים של תמונה אחת בעלת משמעת (היכולת לגשטלט). למשל, אנו עלולים לאבד את היכולת לזהות אותיות וספרות או את היכולת לחבר אותן לפי כללי הדקדוק והחשבון המקובלים למילים או למספרים. במקרה זה מדובר בדיסלקסיה נרכשת, שאינה שונה בהרבה מהפרעות הקריאה הקיימות אצל ילדים דיסלקטיים מלידה. במקרים אחרים, נדירים אך חשובים לגילוי, אובדת היכולת לחבר את כל מרכיבי הפנים לתמונה אחת הניתנת לזיהוי. התוצאה תהיה איבוד היכולת לזהות פנים מוכרות, אולי היכולת הראשונה שאנו רוכשים כתינוקות. אנשים כאלו, בדומה לעיוורים, יזהו אנשים קרובים על פי קולם או על פי פריט לבוש מזהה.
בנוסף להפרעות עלו, שהן נדירות יחסית, עלולות להיווצר הפרעות במנגנון התפישה המרחבית, שהוא חופף ומקביל לזה של התפישה החזותית. הפרעות אלו הן לצערנו נדירות פחות, ונוצרות אצל כשליש מהמחלימים מאירוע מוחי. במקרים אלו אנו מדברים על הזנחת צד. אמנם לעיתים קרובות הן קורות ביחד עם המיאנופיה ועם ליקויים קשים נוספים, אך לעיתים נראה אותם גם כליקוי בפני עצמו. האדם מתנהג כאילו כל הצד של המרחב בצד המשותק אינו קיים כלל. לצוות המקצועי קל לגלות את התופעה האופיינית הזו על פי אופן התנהגותו של המחלים ולפי מבחנים פשוטים של ציור והעתקה.
לשם הבנתה של בעיית הזנחת צד, נתאר לעצמנו שכל אחד מאתנו מצויד ברדאר, הסורק שדה של 360 מעלות מסביבנו ומאותת לנו בכל פעם שדבר מה בעל משמעות מתרחש סביבנו. כך אנו שמים לב לקול הנשמע מאחורינו או לתנועה הבאה מצדנו ומתייחסים אליהם. כעת נתאר לנו, שעקב קלקול כלשהו, מתחיל הרדאר לסרוק שדה בן 180 מעלות בלבד, בצד אחד שלנו. אם יקראו בשמנו מכיוון האזור שאינו נסרק, לא נפנה אליו, ואם נחפש חפץ שאבד והוא נמצא בצד המרחב שאינו מכוסה על ידי הרדאר, לא נמצא אותו, כי אנחנו לא מחפשים אותו שם. גם התנועות הרצוניות שלנו תהיינה מוגבלות רק לצד הפעיל. כך אדם המנסה להתגלח יגלח רק את מחצית פניו, ואם הוא יצטרך למצוא את הדרך לחדר הנמצא בצד הנעלם, קרוב לוודאי שהוא יטעה ולא ידע כיצד להגיע אליו. לתופעות אלו אנו קוראים הזנחת צד במרחב החיצוני.
לעיתים קרובות הזנחת צד מתרחשת גם במרחב הפנימי שלנו, זה הקיים באופן דמיוני בתוך גופנו. התופעות הנגרמות לאדם שפיתח שיתוק במקרה כזה הן מוזרות במיוחד, ואנו קוראים להן הכחשה. הנפגע אינו מודע כלל לעובדה שהוא משותק במחצית גופו, והוא עלול אף להכחיש את קיומה של בעיה רצינית כלשהי. כאשר שואלים אותו, מדוע הוא מאושפז בבית-חולים, הוא יענה בתשובה מתחמקת, וכאשר מלמדים אותו שהוא עבר אירוע מוחי ושהוא משותק, הוא נוטה לשכוח את המסר תוך זמן קצר.
כשאנו מזהים הזנחת צד על התבטאותיה השונות, היא דורשת התייחסות ברורה ואמיצה. איננו יכולים להניח למחלים להיות בגן עדן של שוטים. עד שלא יבין את המצב שאליו נקלע לאשורו, אי-אפשר לדבר על תחילתו של תהליך שיקום אמיתי. אין לנו ברירה, אלא להזכיר לו שוב ושוב מה קרה לו (אירוע מוחי) ומה נגרם כתוצאה מכך (שיתוק בצד שמאל או ימין של הגוף) ולדרוש ממנו לשים לב לצד המשותק שלו ולצד המוזנח של המרחב. כנגד האדישות והשאננות שמגלה המחלים הסובל מן התופעה, אנו חייבים להעמיד לפניו את המציאות הקשה, כי רק לאחר שישכיל להבינה יוכל לשתף פעולה בתהליך ההחלמה. בעזרת ההסבר הברור והחד-משמעי ובכך שנרבה לפנות אליו מהצד הפגוע, נשב לצדו בצד זה, נלטף את ידו המשותקת ונדרוש ממנו להתבונן לצד הפגוע – נצליח כעבור כמה ימים עד כמה שבועות להתגבר על הבעיה.
פעולת קריאה היא אמצעי פשוט ונוח לתרגול המחלים הסובל מהזנחת צד. נגדיל במכונת צילום דף מעיתון, או מסידור, ונסמן את השורות בצדן האחד במספרים ובצדן השני בנקודות אדומות. נבקש מהמחלים לקרוא. תחילה ייתכן שהוא יקרא רק את מחצית השורה ויעבור לשורה הבאה, אולם אם נתעקש על קריאת השורה כולה – עד לנקודה האדומה – יתרגלו עיניו לתנועה המלאה במרחב. גם הרכבת פזלים, ולמעשה כל משחק הדורש התייחסות דו-צדדית, יתרגלו את המחלים בהתייחסות מלה למרחב, שתיושם אחר כך לפעולות חשובות יותר. התנועה העצמאית בכיסא גלגלים דורשת ניווטו במרחבי המחלקה, ומתרגלת אף היא את ההתייחסות המלאה למרחב.
הזנחת צד יכולה להפריע למאמצים לשקם את המחלים מאירוע מוחי. הטיפול בתופעה מבוסס על ההנחה שהבנה שלה וטיפול עקשני בהסתמנויות שלה מאפשר להתגבר על מכשול זה. המהלך הטבעי של הליקוי הגורם להזנחת צד משתנה, אך בממוצע צפוי שיפור במהלך שלושת החודשים הראשונים לאחר האירוע.
תרגילים לשיפור התפיסה המרחבית