שיקום תיפקודי היומיום – התלבשות עצמית

          כפי שהדגשנו בפרקים הקודמים, כבר בשלבי האשפוז הראשונים אנו מטפלים בהחזרת תפקודים בסיסיים של חיי היומיום (Basic Activities of Daily Life ). המטרה הראשונית של השיקום לאחר האירוע המוחי היא לשוב מהר ככל האפשר לביצוע עצמאי של פעולות היומיום, כך שגם אם חיי המחלים לא ישובו להיות כשהיו, בכל זאת הוא לא יהיה לנטל על גב בני משפחתו. במושג תפקודי היומיום הבסיסיים נהוג לכלול פעולות כמו: אכילה, רחצה בכיור, רחצה באמבטיה או במקלחת, שליטה על ריקון שלפוחית השתן, שליטה על פעולת המעיים ועל ההתנקות לאחר מכן, לבוש וניידות במישור ובמדרגות. לחלק מנושאים אלה התייחסנו בפרקים הקודמים. פרק זה נקדיש בעיקר ללבוש.

          ילד לומד להתלבש לקראת שנת חייו הרביעית, והוא עושה זאת בהדרגה. גם לאחר שלמד ללבוש בעצמו את חולצתו ואת מכנסיו, הוא עדיין זקוק לעזרה בשריכת שרוכי הנעליים. מיומנות זו אינה נרכשת בשנתנו הראשונה, ולימודה גוזל זמן ומאמץ, משום שהיא דורשת מאתנו כמה יכולות מוחיות, המבשילות רק בגיל כמה שנים. עם היכולות האלו נמנים: היכולת להבחין בין ימין לשמאל, בין פנים ואחור, וזאת לא רק לגבי עצמנו אלא גם לגבי בובה או דגם המונח לפנינו (כלומר בתמונת ראי). רק לאחר שקיימת היכולת המוחית הזו, תוצר של הבשלת מסלולים מוחיים בחלקים האחוריים של המוח, החלקים האחראים על קליטת הרשמים הבאים מן העולם – יכול הילד להתפנות ללמוד את התורה ללבוש בעצמו את חולצתו ואת מכנסיו. הלימוד עצמו דורש, כמו כל לימוד, ריכוז וזיכרון תקינים, גם למושגים, אך גם למיומנויות מוטורית (זיכרון של התנועות הכרוכות בפעולה מסוימת, כמו פתיחת כפתור למשל). בסופו של תהליך לימוד מגיע היום שבו החולצה המונחת על הכיסא נלקחת על ידינו ללא היסוס, תוך שאנחנו מחזיקים אותה לפנינו בצורה המתאימה ולובשים אותה בקלות.

          האירוע המוחי יכול לפגוע ביכולת הבסיסית להתלבש. יכולת התפישה המרחבית עלולה להיפגע, וכתוצאה מכך נעלמות הקואורדינטות הדמיוניות שאנו מציבים לעצמנו. קשה לדמיין עולם ללא כיוונים ברורים של ימין ושמאל, למעלה ולמטה לפנים  ואחור. גם טייס חלל, המרחף בחללית שלו, יכול למקם את הסובב אותו ביחס לעצמו, תוך התייחסות לקואורדינטות הפנימיות שלו: ראש למעלה, גב אחורה ויד ימין, השלטת, רחוק מהלב. הנפגע באירוע מוחי עלול לאבד את ההתמצאות הפנימית של גופו, כך שעל אף השתמרותם של תפקודים מוחיים אחרים, כגון השפה והזיכרון, הוא מגלה קושי בלתי מוסבר להתלבש בעצמו.

          זהו בדרך כלל תפקידה של מרפאה תפקודית (Occupational therapist): לבדוק את המחלים ולגלות אם ישנן בעיות בתחומים השונים של תפקודי היומיום. הכשרתה מאפשרת לה לגלות את הבעיות הקיימות, הן בדרגה הנוירופסיכולוגית והן ברמת הביצוע הפשוטה, ולהבין כיצד הן משפיעות זו על זו. לדוגמא, אדם הסובל מקושי בריכוז יתורגל על ידה כמה פעמים במשכי זמן קצרים במקום טיפול אחד ממושך יותר. אדם הסובל מקשיים בזיכרון יקבל סימנים שונים, כדי להיעזר בהם, החל מהשימוש בתוויות שונות לסמן את מקומם של חפצים אישיים וכלה בתרגול תהליכים פשוטים מספר רב של פעמים, עד אשר ייקלטו בזיכרון. כאשר נפגעת תפיסת הגוף, יש צורך לתרגל מושגי יסוד על גבי מודלים, ואחר כך על המחלים  בעצמו, ולעתים אין מנוס מסימון צבעוני או סימון אחר של חלקי הלבוש השונים, כדי לזהות אותם. הכשרתם של אנשי הצוות השיקומי לבצע הערכה קוגנטיבית של המחלים ולבדוק כיצד ההפרעות בריכוז, בזיכרון, בתפישה מרחבית והחזותית ובהבנת ההיבטים משפיעות על היכולת לשוב לעצמאות בחיי היומיום – היא אחד ההיבטים החשובים ביותר של מלאכת השיקום, והיא מבטאת יותר מכל היבט אחר את התרומה המקצועית להחלמה מאירוע מוחי.

 ישנם כמה כללים פשוטים החלים על כל המיפלג הלומד להתלבש בעצמו.

·        יש להתלבש בישיבה על כיסא בעל ידיות ובסמוך לשולחן או למשענת אחרת.

·        לנעילת הנעליים רצוי להכין מעמד נמוך, ולהניח עליו את הרגליים.

·        לעיתים רצוי להשלים את לבישת המכנסיים תוך כדי שכיבה, ורק אז לעבור לכיסא כדי ללבוש את יתר חלקי הלבוש.

·        יש להתחיל לבוש את הבגד, חולצה או מכנסיים, מהגפה המשותקת. אי-שמירת כלל זה גורמת לעתים קרובות לכישלון בניסיון להתלבש באופן עצמאי (ראה ציור מס' 12).

·        חזייה יש לסגור תחילה, ואחר כך להעבירה מעל הראש. אפשרות אחרת היא לסגור אותה מלפנים, ואז לסובב אותה מסביב לגו.

·        לצורך הכנסת הרגל המשותקת למכנס ולנעל יש לשלבה על הרגל הבריאה בעזרת הידיים. תנועה זו דורשת תרגול, במיוחד של בעלי כרס ושל חסרי גמישות של הירכיים.

·        תחתונים ומכנסיים יש להרים בישיבה עד לברכיים, ואז כשקמים, תוך הישענות על משענת סמיכה, להרימם ביחד לגובה הסופי.

השגת עצמאות בלבוש וברחצה בכיור כרוכה לעיתים קרובות בשימוש מושכל באביזרי עזר שונים ובהתאמות לבוש. למשל: צומדן (סרטי ולקרו, סקוטש) או כפתורי נעיצה במקום כפתורים רגילים: מכנסיים בעלי גומי במקום מכנסיים בעלי כפתורים וחגורה; נעליים בעלות צומדנים או מוקסינים במקום נעליים בעלות שרוכים; כף הנעלה ארוכה; תופסנים להרמת המכנס או כל דבר אחר שאין היד מגיעה אליו, וכן שורה של אביזרים לעזרה ברחצה ובגילוח ביד אחת.

המרפאה התפקודית והפיזיוטרפיסט/ית צריכים להדריך את המחלים ואת משפחתו בהשגת אביזרים אלו, ולתרגל אותם בשימוש בהם. הניסיון מלמד שהמחלים יעדיף את ביצוע הפעולות בדרך שבה היה רגיל לבצען, ורק אם אין לו ברירה אחרת ישתמש באביזרי עזר.

הקפדה על לבוש בגדים אישיים, כבר מן הימים הראשונים במחלקה השיקומית, היא צעד בעל משמעות רבה מכמה סיבות:

א.      המוטיבציה ללמוד להתלבש לבד גדולה יותר, כאשר מדובר בבגדים הפרטיים ולא בפיג'מה של בית-החולים.

ב.     הלבוש של בגדים מהבית בשעות הטיפול מקנה הרגשה ראשונית של חזרה לשגרה והבראה.

ג.      לצוות המטפל קל יותר להתייחס אל המחלים כאל אדם ולא כאל עוד חולה בפיג'מה, כאשר הוא היה לבוש ב"בגדים אזרחיים".

נסה לענות על השאלות בשאלון התפקוד האישי כדי לבחון את עצמך והשתמש בו בהמשך כדי לעקוב אחר התקדמותך. לאחר מכן השתמש בשאלון התפקוד האישי המתקדם או בשאלון המוגבלות  לאותה מטרה.

 חזרה לעמוד קודם